לישון

רוחות החורף ליטפו את פני ורגלי החשופות. "קחי," הוא אמר והושיט אלי את הסיגריה. "לא היום" עניתי ברפרוף. הוא הביט בי וצחק. הוא ישב לידי, מעשן באטיות. הגיטרה נשענה על החומה, ושנינו בהינו באוויר. "מה קרה?" הוא שאל ברצינות מוחלטת, לאחר שתיקה ארוכה. הכרתי את הרצינות הזאת, הרצינות שהראתה לי שאכפת לו. "כלום," אמרתי בחיוך מאולץ ונישקתי אותו חלושות. הוא קירב אותי אליו בחוזקה והנשיקה הפכה לעוצמתית וחמימה. "אני אוהבת אותך," אמרתי לבסוף. הוא חייך והמשיך לעשן. נשענתי על כתפו, שקועה במחשבות.
כשהצלצול צלצל, הוא עזר לי לרדת מהחומה בקלות, לקח את הגיטרה, נישק את מצחי ונעלם במהרה. גם אני מיהרתי לכיתתי, משתדלת להתעלם מהמוני התלמידים שעברו מכיתה לכיתה. נכנסתי לכיתת הספרות והתיישבתי ליד שולחן ריק בפינת הכיתה. לא הייתי משתתפת ברוב השיעורים כדי לא להתבלט, אך שיעור ספרות היה יוצא דופן. היה בו משהו מרגיע ומעורר השראה. המורה נכנסה במהרה לכיתה, עם משקפיה העגולות ושיערה הפרוע.
"לישון." היא אמרה לפתע, וראיתי בזווית עיני כמה ילדים נרגשים מאוד מהמילה. "מאת: אנטון פ' צ'כוב," הוסיפה בטון ערמומי. אנחות רבות נשמעו מתוך הכיתה. חייכתי.