ליאנדרו-פרק 2

נכנסתי אל חדר התפירה.
סבתה מילכה ישבה על כיסה הנדנדה והסבירה לנשים הצעירות שסביבה באיזה צורה היא רוצה שתתפורנה את חליפותיי, כאשר ראו אותי, מהרו לעמוד בפנים מושפלות, "בבקשה צאנה לכמה דקות, ברצוני להיות לבד עם סבתה מילכה" הבנות יצאו בקידות עמוקות וחינניות ואף אחת מהם העיזה ובקשה לנשק את ידי, כשהנהנתי בראשי לאישור פרצו מפיה מילות תודה עיניה מלאו אור והיא מיהרה להחזיק
בידי ולנשקה, אחר רצה לדלת, לפתע נעצרה, רצה אלי שוב ולחשה "דע לך שהמשפחה שלי לא מסכימה עם דעתו של המלך, שיחייה שנים ארוכת, אמא חוששת שנאבד אותך, תהיה חזק?" בקשה היא, "אנחנו לא יכולים בלעדך"
הנהנתי באישור והיא הסתלקה, בעייני עמדו דמעות  עד שמחיתי אותן.
סמנתי לשומרי כי אני מעוניין כי התרחקו מתווח שמיעה וכאשר מילאו את בקשתי ואף הפנו לי את גבם, חיבקתי את סבתה מילכה.
"שב!" צחקה והניחה לי להתיישב עליה, "אז… באת להיפרד?! נאנחה עמוקות "מה סבתא תעשה בלעדיך?" היא השעינה את ראשי עליה בכאב, "תחזור חי" לחשה לי, אלדונריה לא תתמודד עם אובדנך"
  "די" בקשתי, "איני יכול יותר לשאת את צער הפרידה, אל תזכירי זאת באוזניי!"
"כרצונך ילדי".
"אני לא מאמין שהוא שולך אותי, מעולם לא עשו דבר כזה, איני ראשי לצאת מאזורים מסויימים בארמון, אז מניחים לי ללכת כל כך רחוק?" עכשיו כבר כעסתי, מצב רוחי כבר לא היה רגוע ומתון,  חשתי את הכאב המוכר שבא כל פעם בה התחלף מצב רוחי והתריע כי אסבול סבל רב על חוסר התחשבותי בזולת, שנאלץ לסבול את מצבי רוחי המשתנים ללא הרף ובשניות מועטות.
סבתה מילכה שחשה בהתקווצותי, הניחה את ידה על מצחי ומלמלה מילות הרגעה.
"שש…" לחשה, "אין צורך להתעצבן, עלייך לשלוט ברגשותייך! אינך צריך כאב נוסף בחייך". "איני מצליח" התלוננתי, "אוף, אני שונה שזה קורה לי"
"אתה לא אשם, אתה תלוי במצבי הרוח שלך בדיוק כשאר הנסיכים באלדונריה".
"אני מרגיש כמו אישה בהריון אם מצבי הרוח האלה".
"אני יודעת אבל זה לפחות אומר שכוח המלכות חזק בך" אמרה, הסמקתי מיד.
"סבתה לא נהוג לדבר על כך עם נסיכים זה מקור למבוכה".
"מקור למבוכה?" שאלה היא, "בסך הכול כוחות קסם.
"מה פתאום כוחות קסם? אין קסם בעולם!".
"אם כך, איך ייתכן שכאשר אתה ממש כועס אתה לפעמים מעלה דברים באש?"
"הכוח שאת מתכוונת אליו" הסברתי לה, "זהו דם אלים שהועבר מדור לדור, פשוט… אצל הנסיכים יש את מרב הכוח, כי הם צאצאים של האלים.
וכל הדברים המופלאים שאת מדברת עליהם? אינם אלא התעצמות של הדם שנשלך לנו על ידי האלים".
"למה?" המשיכה לשאול למבוכתי הרבה, "מכיוון שאנו ראויים לו.
"איך אתם יודעים שהדם נשלך אליכם?" "הקעקועים שלי", אמרתי.
  "לך יש הרבה קעקועים?  פני האדימו במבוכה,   "די" אמרתי, אני לא מוכן להביך את עצמי עוד בנוסה הזה, אם את מעוניינת לדעת עוד? חכי עד לחג לאיס, בו נאלץ להראות את כוח המלוכה הזורם בעורקינו. לא תאלצי לחקות זמן רב" התמרמרתי, "תניח את ראשך עלי ונוח ילד שלי" וכך עשיתי…
נמנומי נקטע. 
"הוד מעלתו יש לך זמן קצוב להפרד מידידך, תפקדי המלוכה קוראים לך"
"אבי לא יכול לטפל בזה?"
"הנסיך הרי יודע שהמלך שנים רבות לא התעסק בעיניני המלוכה, המלך אינו אלדונרי העם אינו אוהב שהוא מתעסק בענייניו". נאנחתי מלואה החזה, "שומרים! אנחנו זזים." הפניתי את גבי כדי להפרד לשלום מסבתה מילכה, אך סבתה מילכה כבר הסתלקה, עזבתי את החדר כדאי להספיק  להיפרד מידידי.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה עברתי את החומות המקיפות את שטח הארמון, זה היה כשההיתי בן חמש וחצי, זה היה יום מותה, מראה פניה ומילתויה היו תלויות במוחי, זכרתי כל מילה. את מבטה המתחנן לפני, "ליאנדרו" לחשה במאמץ, "עליך להקשיב לדברי הייטב ולמלאות אותם!"
"בסדר" הנהנתי בראשי בפראות.
והיא סיפרה, "כאשר ג'או אחיך הגדול נולד, הוא היה צריך להיות נסיך הכתר, אך כאשר הלכנו לקבל את ברכתם של זקני העיר, אמרו לנו הם כי לא הוא זה שימלוך, אלה הבא אחריו וכי תפקידו של הבכור יהיה להיות נסיך לוחם, כתפקיד הבן השני, אין לתאר כמה התאכזבנו על כך שבננו הבכור לא ימלא את תפקיד העצר, אך התנחמנו בכך שילדנו השני, יהיה יורשנו.  כאשר נולדת בלב ים ואחותך התאומה נחטפה מידי, הבטחתי כי תהיה מגן ושומר על אלדונריה וכי אחנך אותך לאהבת העם, אך פעם שנייה התערב הים במהלך חיי ועכשיו עלינו להפרד, הים גדע מימני את חלומי לגדל אותך ולהראות לך כמה נפלא העם שתמלוך עליו, אך  לא נותר לי אלה לשמוח שהים לא לקח את חיי אחיך הקטנים, הם התאוששו וייחיו.
הקשב לי היטב! רצוני הגדול ביותר היה, כי אלדונריה  תהיה בראש מענינך תמיד, אנא ליאנדרו," לחשה, "השבע לי, כי תעשה הכל כדי להיות נסיך טוב ואהוב.
מהותך היא נסיכותך, אלה חייך, תפקידך, אתה נסיך! זכור תמיד, נסיך מורם מעם, רק כדי לשרת את העם".
שיעול חנק אותה והיא תפסה בידי, "השבע!" לחשה, "אני נשבע, אמא! אני נשבע, רק אל תלכי, בבקשה!" התחננתי, אך היא, מיד לאחר שבועתי הרפתה את ידיה.
" עכשיו לך! איני רוצה שתרא את מותי".
עזבתי את החדר לא מסוגל לחשוב על דבר מלבד שבועתי לאמא, הלכתי כסהרורי בין כל הנשים, השומרים והאצילם שהיו בכל מקום ובאו לעודד את משפחתי בשואה שנפלה עלינו, איש לא שם ליבו לילד קטן שמסתובב במסדרונות מחפש את דרכו בים האין סופי של מבוכי הארמון. אני עוד זוכר את הבעתה שאחזה בי כשהבנתי כי אבדתי את דרכי בביתי שלי, החלתי רץ מבועת, מחדרים, כוכים ומסדרונות חשוכים. באחד המסדרונות הופיע למול עיני  אור חלוש בקצהו, מהרתי  לפתח, מקווה כי אמצא את עצמי באחד מגני
הארמון, אך לתדעמתי מצאתי את עצמי עומד בדרך ראשית ומאחורי חומות הארמון.
"היי, ילד! איפה אמא שלך?" נעצרה לידי חבורה של ילדים בערך בני שש עשרה, "אמא שלי מתה לחשתי בדמעות"
ואבא איפה? שאלו, "שם" אצבעתי לעבר הארמון, "בן אצילם?" חייך, "תקשיב, יש לנו עכשיו אימון סייף והמורה שלנו יוריד לנו את הראש אם נאחר, בא איתנו ואז נלך למצאו את האבא שלך, אולי מישהו יזהה אותך."
הוא נתן לי יד ואמר, "דמעות בגיל שלך? אתה גבר." מיהרתי למחות אותם והלכנו, "נו… אז מה שם אביך?"
"המלך פרנק, שיזכה לחיים ארוכים בחסד האלים".
"מה אמרת?" הם נבהלו, "אז אתה הנסיך ליאנדרו?" הינהנתי והוא הרים אותי, "אחזיר אותך ברגע שאוכל" לחש, "הנך עלי את ראשך!" ההיתי עייף ומותש ונירדמתי על כתפיו. התעוררתי לקול שקשוק החרבות המתנגשות זו בזו, זה היה יפיפה, התנעות המושלמות, ההליכה הקטלנית, צללי התנגשות החרב, ההיתי מוקסם. הסתכלתי בעיניים כלות לעבר התלמידים המתאמנים.
"מה הנסיך חושב עליהם?" שאל אותי גבר בגיל העמידה, "זה יפיפה," התלהבתי, "כן" נאנח המורה, "אין כמו אומנות הסיוף".
"תסכים ללמד גם אותי?"
"בגילך?" שאל מופתע, "בבקשה! אני רוצה" "אבל אסור לנסיכי העצר להחזיק בכלל סיף" אמר, "ואתה אדוני? עושה רק מה שמותר לך לעשות" שאלתי,  "לא, אבל אני אדם פשוט, אתה נסיך.
וחוץ מזה מדוע שהמלך יניח לך ללמוד סיוף?". "הוא לא, אתה תלמד אותי בלי ידיעתו!" "האימונים לא יהיו קלים."
"אני רוצה ללמוד!" דרשתי, "לא אכפת לי כלל, כמה עבודה העלץ להשקיע, אני רוצה ללמוד סייף".
"אם כך? מהיום והלאה, אני בשבילך הנמסר". "מה?" הרמתי גבה, "זה הכינוי שלי".
הנהנתי, ומיד הוא החל מלמד אותי את התרגילים הבסיסים, זה היה הרגע היפה בחיי, מאותו היום ברחתי כל לילה ושם למדתי סייף, עד היום בו גילה זאת אבי והפסיק את לימודי ועכשיו אשלך למקום המרוחק והזר הזה.
"הנסיך!" נשמע קולו של משרתי גי'מס, הפנתי מבטי אליו וגילתי למשרתי את הדמעות המרטיבות את לחיי, "מה רצונך? שאלתי, "לא כלום." מהר לומר, "אשאיר את הנסיך לבדו," אמר וזירז את פמליתי לעזוב את המקום, רק אז הרשתי לעצמי לאבד את האכרה מהכאב הנורא שבבטני, נפלתי על הרצפה לבדי, מחוסר הכרה.