ליאנדרו-פרק 1 (חייכו התעודדו כי גם בזמן בו אתם בשפל הכתיבה הכתיבה שלי לא משתווה לשלכם).

(לפני קריאת הסיפור, קראו קודם את: רציתי להוסיף)
הקדמה:
סירת ניצולים שטה עם הגלים, אישה כבת 21 ישבה שם.
רועדת מקור ורעבה מאוד, היא מחזיקה בזרועותיה תינוק כבן 16 יום, מבט נחוש על פניה כשהיא שרה שיר ערש לבנה…
"אל תכעס ילדי
שכב בזרועותיי
עצום עינך והירדם 
שכך תלאות היום
עכשיו הזמן לישון
מחר השחר יעלה ויגלה אור ראשון"
ולפתע כאילו הכישה נחש, היא חזרה על אותה מילה.
"שחר" וצחקה, "ילדי שמך יהיה שחר" וכאילו הבינה התינוק, שלך לה חיוך, היא חייכה אל שחר ואמרה "שחר יקירי שמך הוא סוד על כן  אנצור אותו חזק ואשמור עליו, כי שמך אינו קרוי  על שם מלך או אציל, אלה על תקווה חדשה ויום מאיר, לכן אשמרהו לבל ידעו כולם שבני הוא שחר"
ובסיום דבריה, המשיכה את שירתה…
"…אל תשכח אותי
את שמך נצור
לא לשוא נולדת מאחורי חומות
סמל אתה ילדי
לכל אלדונארי
לכל מי שיגיד האי הזה שלי…"

פרק ראשון 
אני חושב שזה הרגע האחרון בחיים שלי, אבא נראה כאילו אמרו לו שאני לוקח סמים, הפרצוף שלו, לא הפסיק להחליף צבעים, אם הוא יחליט להוציא אותי להורג, העיניים שלו יהרגו אותי קודם, בכלל, להגיע למצב שבו אבא שלי נראה כך, זה נדיר, בדרך כלל הוא גבר נעים הליכות, בגובה ממוצע עם בטן קצת גולשת וחיוך ידידותי, "הנסיך ליאנדרו אתה יכול בבקשה להתנער מהרהורך ולהסביר לי מה עשית  מחוץ לחומות?"
  "למדתי סייף" עניתי בחוסר סבלנות, "את זה אדוני" אמר אבא ברוגז  "אמרת כבר חמש פעמים"
"זה בגלל ששאלת את אותה  השאלה כבר שבע פעמים" התרגזתי, "שלא תעז להתחצף אלי ילד, איני המשרת שלך, אני מלכך" אמר, "אתה אומנם הנסיך העליון, אך עדיין עליך לכבד את המבוגרים ממך".
אבא שתק ואז אמר,
"התנהגותך אינה ראויה לנסיך ואחת כמה וכמה לנסיך העליון, שעיני הכול נשואות אליו", "לברוח מהארמון במשך שבע שנים כדי ללמוד סייף? לא אמרת דבר, שתקת, הרגלת את גופך לישון רק שלוש שעות ביום, בלילה יצאת בלי לספר לאיש לאן אתה הולך,  בלי לחשוב מה היה קורה אם היו פוגעים בך, בלי לחשוב  כמה אמא שלך נתנה כדי שתחייה, שום כלום, אינך מודע לזה שבתור  הנסיך העליון של אלדונריה אין לך חיים פרטיים? ולכן תפקדי בתור אביך ומלכך, ללמד אותך את חובותיך וזכויותיך  ואעשה זאת ברצון רב," אבא השתתק לרגע ואז נהם ברוגז ואמר "קיבלתי מכתב מהקיסרית היא בקשה שאשלך את אחד מבניי לעבור את המבחן הקיסרי, חשבתי להתעלם מזה, אבל לא יזיק לך להרכין את הראש  לפני אחרים, זה אולי ילמד אותך כמה רב מזלך שנולדת נסיך."
לא משנה מה יעשו לי שם, אני לעולם לא יחשוב שהתמזל מזלי ונולדתי נסיך, חשבתי לעצמי. כל חיי מלאים בסבל, מה הוא מבין בכלל? הוא נסיך של איזה ממלכה רחוקה במזרח, שיהיה חודש אחד נסיך אלדונריה, שיחוש את הכאב שלי, את החרדה המתמדת לכל אחד ואחד בעם הזה, שיואהב אותם כמו שאני אוהב, שיסמוך עליהם כמו שאני סומך  ואז ירצה לי על זלזול וחוסר אחריות, חה עושה מימני בדיחה, מלך שאינו מסוגל להבין את העם שלו, אינו מלך כלל, אילולי אמא הוא לעולם לא היה יושב על הכס, העם לא היה מקבל אותו, גם ככה הוא לא עושה כמעט דבר.
  אבא סימן לי שהוא סיים לדבר ועזב את חדרי לא היה לי כוח לעשות כלום, נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
יד עדינה לטפה את שערי וירדה לכתפי נאנחתי כאשר היא החלה מעסה אותם, חום ידה ועדינות מגעה גרמו לי להתפתל בזרועותיה, פקחתי את עיני, "ליה" לחשתי ופיהקתי, היא חייכה והעבירה את ידיה אל חזי היא שפשפה אותו ועיסתה את שרירי הכואבים, נאנחתי והתיישבתי במיטה, היא חיבקה אותי והשעינה את גבי וראשי על גופה החשוף "נוח יותר"? "כן" רטנתי ועצמתי עיניים, היא נאנחה, "ליאנדרו יקירי, אין טעם להתעלם, אביך המלך החליט שתשלח מפה וזה שתישן כל היום לא ישנה את דעתו." "אני יודע, אני פשוט מאוד עייף" "אתה בטוח?" "לי זה נראה כאילו אתה מפחד מהצל של אביך" "מי אמר את זה? סתם שמועות", התחמקה. "עני לי!" אמרתי בכעס. "ליאנוש על תכעס, הרבה שמועות מסתובבות במגורי הנשים, איש לא יודע מי הפיץ אותם".
"איני פוחד מאבי." זרקתי לעברה. "טוב, מעשיך אומרים אחרת" "די!" אמרתי בזעם. "לא אסכים לשמוע אותך מדברת שטויות" "כרצונך" היא קמה מהמיטה ופנתה לעבר הדלת, "מי את חושבת נתן לך רשות לקום?! רתחתי, "נו ליאנדרו אל תכעס, אתה פשוט לא מרוצה ממני היום, חשבתי שזה רצונך"
"אני לא מרוצה ממה  שאת אומרת, לא מזה שאת כאן".
"אם כך אשמור על פי, אבל עכשיו אתה מוכן לקום כבר?"
"כן" אמרתי והתרוממתי מהמיטה, לפתע כאב עז חתך בבטני, כמעט באופן אינסטינקטיבי התקפלתי ונחנקתי ידיה של ליה תפסו אותי, "ליאני אתה בסדר? היא לחשה, לא עניתי. רציתי רק לצרוח  ולצרוח עד שהכאב הגמר, קללתי אותה ואת כול העם הזה, אבל הכאב כדי להוכיח שכשם שאני קשור לעם הזה, כך אני קשור אל הכאב, לא הניח לי.
הרגשתי את ידה החמות של ליה לוחצות ומעסות תוך כדי הכאב המעמם, שמעתי את מאיה צועקת שיזריקו לי סם הרדמה הרגשתי בדקירה ביד, חושי התערפלו ונרדמתי.
פתחתי עיניים וראיתי את מאיה מתלחשת אם דוקטור רעים ועם אבי. "אדוני אני מתחננת לפניך לא לשלוך אותו מכאן, או לפחות לא לשם, אני מתחננת שלא תעניש אותו בצורה הזו". דמעות נצצו בעינה, "מאיה אני באמת מצטער, אבל לא אסכים לוותר לבני בעניין הזה, על ליאנדרו חובה ללמוד מה מותר ומה אסור, ואם הוא לא מסוגל ללמוד זאת כאן, הוא יילמד זאת שם".
"מה הוא ילמד שם? איך לשרוד? מה לו ולזה? הוא בקושי שורד כאן בארמון, אז שם? מה יהיה עליו?  איך נראה לך שהוא יעבור את מה שיביאו להם?"  היא אמרה בכעס, "איני מצפה מליאנדרו לנצח, אני רוצה לשלוח את ליאנדרו כדי לרצות עונש וזה מקום מתאים בהחלט, "אם כך, עשה כרצונך, אך אל תאשים אף אחד כאשר תעמוד מול המצבה שלו ויאמרו שהוא מת מרעב או מאפיסת כוחות"  מאיה פנתה ממנו והמלך פרנק עזב את החדר.
מאיה ארזה את חפצי ונסתה להסתיר את צערה ודמעותיה, "טיפש, טיפש, מפגר… מה הוא רוצה מהילד?"
"מאיה את מדברת על מלך אלדונריה, שמרי על פיך! לא תחיי זמן רב, אם מישהו אחר היה שומע אותך"
"מה אכפת לי? הוא במילה שולח אותך למותך", "מאיה! המישהו הזה, הוא אבא שלי, הוא לא היה שולח אותי עם הוא לא היה בטוח שאחזור". מאיה הרימה גבה, "מה את רוצה? אני צריך להאמין במשהו, היא הנהנה ואמרה, "לך תפרד מכולם, יצאתי  מהחדר בחברת שני שומרים, אליהם הצטרפו ששת השומרים שעמדו בפתח חדרי וליוו אותי במסדרונות לשכתי.