פגשתי בפחדן

הייתי מוכנה לחכות.
אני עדיין מוכנה לחכות.
אבל אתה יודע, הזמן כבר נגמר, ולמרות שהחופש שייחלנו לו כל כך הגיע ואיתו שנת הלימודים המייגעת נגמרה, למרות זאת נשארו לנו ימים אחדים.
אבל אני לא חושבת שאני סומכת עלייך שתעשה את זה, לא יותר.
והיו לך הרבה הזדמנויות, אפילו ניסיתי לדבר איתך, אבל נדמה שאתה לא מוכן להתייחס לזה.
אני יודעת שאתה רוצה לדבר, אני יודעת לפי המבטים שנעשים תכופים יותר-כנראה לקראת הפרידה-ולפי המילים שאתה משתמש בהן כשאנחנו מדברים. ובכל זאת אתה לא עושה כלום, אולי אין לך מספיק אומץ, אולי זה קשור לביטחון עצמי, אולי זה בגלל הפעם הקודמת שדבר כזה קרה, אולי זה הכל ביחד.
אבל כבר נמאס לי לחפש תירוצים בשבילך, יכולת להגיד הכל בכל זמן, יכולת לכתוב לי, יכולת לבקש מחבר שיגיד לי, כל רעיון שהיית מיישם היה נפלא, אבל לא יישמת כלום.
ועכשיו אני צריכה לעשות את זה. אני לא חייבת. בעצם, אני בכלל לא אמורה. אבל אני לא יכולה להשאיר את זה תלוי באוויר.
ואני לא מוכנה לעזוב את זה כי יודעת שדברים יפיפיים יכולים לקרות, אני יודעת שיכולים להיות זמנים מאושרים.
ההבדל בינינו הוא ששנינו יודעים מה יכול לקרות ב-כן, אבל אני לא מפחדת מה-לא.
ובכל זאת, אם לא, אני רק רוצה שתדע שאני לא מטומטמת, שמעולם לא הייתי.