להתרחק

ואולי כך היה עדיף יותר. להתרחק.
המציאות הזאת אכן קשה.
לפעמיים זה נראה חסר תועלת. לעמוד ולבהות בחלל הריק.
לפעמיים הייתי מביט בעצמי, וחושב.
להתרחק?
האומנם זה יפתור הכול? או יוסיף עוד יותר?
אני לא יודע. אף פעם לא באמת ידעתי.
מה רציתי, מה את רצית, מה הם רצו.
הכל היה נראה כמשחק אחד גדול שבו כולנו השתתפנו בו. משחק שבהתחלה אהבנו. אך יותר מאוחר אותו משחק הפך בהדרגה לדבר כואב, פוגעני ובסופו של דבר, חסר תכלית. מטרה. סיבה. כלום.
..
ואולי באמת כך היה עדיף יותר. להתרחק.
לא לברוח. רק להתרחק מעט, שהרוחות יחלפו, והגשם יפסק.
אנחנו חיים זה לצד זה, אך במקביל רחוק זה מזה.
לא מדובר על שנים שעברו ועוד ימשיכו לעבור, לא.
אלא על דקות, שניות גורליות. אותן שניות שמזרזות אותנו לעשות דבר זה או אחר. בדיוק. שניות.
יש הרבה שאלות. שאלות שתלויות באוויר.
מדוע? איך? מתי? – אך גם לא על זה מדובר. לא.
הרי אם נשב שעות על גבי שעות בניסיון לענות על אותן שאלות, יעבור נצח. אכן כן. נצח.
אז ככה זה עדיף יותר. להתרחק. לשוב כשהסערה תחלוף. סערה שלאט לאט חיסלה אותנו. והשאירה את לבבותינו קפואות.

אז אולי.
אולי ככה עדיף יותר.
להתרחק.