להתפלל בקיטש

יש בי מישהי אחת
שמתעקשת ללמוד להיות רגישה
אז היא קוראת סיפורים רומנטיים ומשננת שירים של אהבה תוך־כדי טיול ביער
ובבית הכנסת היא מתאמצת לבכות כשמגיעים ל"כאן בוכים בק"ק פראג"
והיא אומרת שאם היא תזייף מספיק, היא תוכל, כמו ד"ר פרנקנשטיין, ליצור מכל החלקים מעין אני שקופה שאוהבת את כל זה ברצינות וגם לא שונאת את עצמה
ותצליח לגלות מה בדיוק נמצא מאחורי הבבואה שבמראה

ויש בי מישהי אחרת
שאם אי־פעם יחבקו אותה, יגלו שהיא לא באמת יודעת לבכות
כי עמוק בפנים היא יודעת שדמעות צריכות להיות רטובות
ושאסור להשתמש ברגשות מפלסטיק ושצריך לשמור על הסביבה
ושאסור להכתים את הסידור בווידויים של אחרים
ולמען האמת היא מודאגת מהידרדרות האומנות ומשירים שהופכים לנכונים רק כי שרים אותם ומכך שמנסים להעתיק רק את היפה אבל לא את הטוב

ויש בי מישהי שאומרת
שגם האנטי־קיטש הוא קיטש, ולכן אסור לשנוא אותו ואסור לחשוב עליו
שבעצם האותנטיות עלולה להיות אהבה מזויפת של שנאה מזויפת של אהבה מזויפת ושזה נורא מוסבך וקשה להבדיל
ומה שאפשר לעשות זה להתפלל הכי מהר שרק אפשר כדי לשתול בין המילים ניצוץ שאינו פלסטיק ואינו שנאה ואינו סתירה

ויש בי עוד מישהי
שרוצה לבכות ולאהוב בקצב פעימות לבה
בקצב מנגינה נכונה שלא מנסה להיות נכונה
אלא פשוט קמה בבוקר יפה
מבלי לדעת שצריך לבכות עם ק"ק פראג
או שצריך להיות כזאת סטואית מובכת
ויכולה לרצות להיות היא
ויכולה לרצות להיות אני.