לב חסר – חלק שישי

ביום ראשון לאחר מכן הלכתי לבית הספר רגיל.
אמא לא ראתה צורך שנישאר בבית. היא עצמה לא הייתה בבית אלא בבית הוריה. היא ישבה עליו שבעה שם.
אז כרגיל הגעתי לבית הספר. יום רגיל. בבוקר היה לנו שיעור חשבון ואחרי הפסקת עשר היה שיעור עם המחנכת.
הילדים בכיתה התנהגו רגיל.
למה אני כל הזמן חושבת על זה, על המילה "רגיל"?
הרי ברור שהכל יהיה רגיל, כי היום הזה באמת רגיל!
רק לי הוא שונה, מוזר ולא רגיל.
רק לי.
אף- אחד לא ידע שסבא שלי נפטר.
אף – אחד לא התעניין לשאול איך אני מרגישה.
אף – אחד.
החברה הכי טובה שלי, גם לא שאלה.
אני לא מאשימה אותה, אבל היא כן הייתה יכולה לשאול לשלומי.
אולי היא לא ידעה, אבל אני בספק. הרי, אמא שלה וסבתא שלי היו מכרות.
אולי היא לא ידעה מה להגיד ובצדק.
בכל אופן במרוצת השנים יצא לי לא פעם לדבר איתה על כך.
והיא הודתה שגם לה היה קשה עם זה.
סבא שלי היה אדם מיוחד, היא גם הכירה אותו וכשידעה שנפטר עיניה לא נשארו יבשות.