לב חסר – חלק חמישי
ביום ההוא בכיתי הרבה. הו, כמה בכיתי.
אני לא זוכרת מתישהו בכל מהלך חיי שבכיתי כל כך. הייתי כל כך עצובה. אין לי מילים לתאר את ההרגשה.
זה היה כאילו חלק מהלב שלך חסר.
מישהו שהכרתי כל חיי, אדם שהיה קרוב לליבי מאוד, שאהבתי אותו, חלק מהמשפחה, חלק ממני. לא סתם עוד אחד. אדם כזה- נעלם פתאום, באמצע החיים.
איך אפשר להמשיך ככה?
כשהייתי בשבעה ראיתי את אמא שבורה. היא גם הייתה נראית כאילו עדיין לא עיכלה את הבשורה המרה.
טוב, למה ציפיתי? היא גם הייתה קשורה אליו. הוא היה אבא שלה, קרוב לליבה. אבא מחבק ואוהב. אבא שדואג לה, שעוזר לה כשהיא צריכה.
פעם אחת אמא סיפרה לי שכשהיא הייתה נערה, בערך בגיל חמש עשרה היא הלכה לחברה, ברגל. החברה לא הייתה רחוקה ותוך 5 דקות היא הייתה מגיעה אליה ואיזה מישהו הלך אחריה. היא הגיעה לבסוף בריאה ושלמה לבית חברתה אך כשחזרה הבן אדם היה שם והחל לרדוף אחריה. אמא שלי החלה לרוץ במהירות, והגיעה לביתה כשאין לה אוויר והיא בקושי נושמת, עם דמעות. הבהלה אחזה בה וסבא שלי, אבא שלה שראה אותה שאל אותה מה קרה. היא ענתה לו שאיזה מישהו הלך אחריה וניסה לתפוס אותה. סבא שלי אמר לה שלא תפחד והוא לקח אותה איתו לאותו מקום ואמר לה שתראה לו מי היה זה שהציק לה ורדף אחריה. אמא שלי מאוד פחדה אבל בכל זאת הראתה לו את האיש. סבא שלי בא אל האיש ואמר לו, הזהיר אותו שלא יגע בבת שלו, כי אם הוא יעשה כן- יהיה לו עסק איתו. (זה לא היה המקרה הראשון שהציקו לאמא שלי, אבל היא אף פעם לא סיפרה.)
וכי באמת איך אפשר?
איך אפשר להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה?
איך אפשר להמשיך את החיים כשמת לך מישהו קרוב?
איך אפשר להמשיך בשגרה, וכששואלים אותך 'מה נשמע' לענות 'הכל בסדר' כשבעצם בא לך לצעוק לכל העולם שאתה לא בסדר ואתה מתגעגע לאדם כה האהוב שהלך ממך ?
איך אפשר?
תגובות (2)
תמשיכייייי זה מדהים ובבקשה תעלי פרקים בקצב מהיר יותר
וואו זה ממש יפה, את ממש מביעה את הרגשות בסיפורים בדרך שהקורא ממש יכול להבין!
והסיפור עצמו בכלל מדהייים!
מחכה להמשך ;)