לבחור באקדח

יומני הכמעט יקר: – 16.3.15 יום שני
למה אני צריכה את זה?
למה לי להתאהב ובסוף להתאכזב?
תמיד חשבתי שאין אהבה טהורה בעולם, אהבה זה אף פעם לא טהור.
למה אני צריכה את כאב הזה, למה אני צריכה לסחוב שוב את הכאב על אותו הלב שכבר לא יכול להתמודד בנשיאתו. אין הסבר לדברים האלה.
לא אתן לאף אחד שוב לשבור לי את הלב, לא עוד פעם.
אהבה היא נשק מסוכן, לעזאזל עם האקדח! מי צריך אקדח כשיש אהבה בעולם?
אני מחכה לאיש החכם באמת, שימציא רובה שלא יורה כדורים, שיורה שברון לב ויגון.
אבל גם בלי אקדח אפשר בקלות לקבל אותו כפי שאני קיבלתי.
אהבה היא כמו מחלה. אתה נושא את הנגיף בגופך אך זה תלוי רק בך. רק אתה יכול לשלוט בנגיף ולבחור אם אתה רוצה שהוא יהרוג אותך. לאט, לאט… בשקט, בשקט… או להתאבד, זו גם אופציה הגיונית וקשה.
ואני עמדתי על הקצה, עמדתי למות בגלל האהבה.
אבל רק אחד נפגע מהנגיף והשני – הוא אפילו מאושר.
ואני זו שחלתה בנגיף, הוא זה שמאושר עכשיו למרות שלא מגיע לו אושר.
אני רוצה להשיג אקדח שיורה שברון לב, אני רוצה רק כדור אחד באקדח – שמיועד לו, זה שנטש אותי, זה שהדביק אותי באהבה.
ועכשיו, אני יכולה לבחור בין שני אקדחים, בשביל עצמי – אקדח שברון הלב והאקדח הרגיל.
אחד האקדחים ממש מונח לפניי, על השולחן. כדור אחד כואב וכבר אפרד לשלום מהעלום הזה. קצת עצוב. אחד האקדחים נמצא במוחי. אם רק אאפשר לו הוא יהרוג אותי בתוך שנייה. הוא יהרוג אותי באכזריות. האהבה רק תושיט יד ותלחץ על ההדק.
ואני אמות בייסורים. לאט ובשקט. ועכשיו אני אבחר את האקדח שאני רוצה.
זה לא שיש לי אופציה אחרת.