לא מרצה
"דביר!" צועק לו דני שעובד איתו, הוא מבקש שינקה קצת את הדלפק כי הוא מלוכלך, מלא בכתמים של קפה, ופירורי מאפים. הוא עושה את זה ברצון, תופס מטלית ומיד מתחיל במלאכת הניקיון. משפשף ימינה, מנגב שמאלה. משחק עם הסמרטוט ביד ושוב חוזר.
ברחבי בית הקפה נשמע השיר "אהבות ליום אחד", והוא מניח לעצמו לשקוע בתוך השיר שמנגנן לו על הלב. "השיט הזה נהיה כל כך כבד לי, כי נמאס לי להרגיש.." שר נועם בתן, בקול צרוד, וחיוך ממורמר עולה על שפתיו.
השיר מזכיר לו את שירה שאהב לא מזמן.
זו שזרקה אותו, כי ההורים שלה אומרים שהוא בחור לא רציני, "בלי שאיפות".
הוא בחור בלי שאיפות? הוא? הרי הוא עובד בבית קפה הזה- מסדר עוגות על מדפים, מכין קפה, ומנקה שולחנות ושירותים, רק בשביל להרוויח מספיק כסף ללימודים.
כשהיה בן שלוש עשרה, אחד החברים שלו נתן לו מתנה עותק של המנגה "נארוטו". ומהרגע הראשון, הוא התאהב. הדפים הצבעוניים, הדיוק בהבעות הפנים, העלילה שרצה בקצב מסחרר, זה קסם לו.
הדהים אותו, איך אפשר ליצוק כל כך הרבה רגש ואנושיות לתוך איור, כבר אז היה לו ברור שזה מה שירצה לעשות כשיגדל.
עד היום, הוא שומר על המנגה כאילו הייתה הדבר הכי יקר שהיה לו, ומדי פעם, כשהוא קורא בה, הוא עוד נזהר כשהופך את הדפים כדי שחס וחלילה לא יקרעו.
לפני שנתיים כשהשתחרר, היה לו ברור שהוא חייב לחסוך. לימודי האנימציה בשנקר עולים הון תועפות וההורים כבר הודיעו לו שמהם הוא לא יראה שקל כי "אנימטור, זה לא מקצוע אמיתי." אז איזו ברירה יש לו אם לא לקרוע את עצמו בעבודה? בזמן שכל החברים שלו לומדים משהו על חשבון ההורים, הוא כאן חוסך שקל לשקל.
בחור בלי שאיפות הם קוראים לו? בטלן?
שילכו לעזאזל כולם.
שילכו לעזאזל ההורים שלו , שילכו לעזאזל החברים שלו שחושבים שרק כי הם לומדים לתארים מפונפנים הם יותר טובים ממנו.
שתלך לעזאזל שירה, שחושבת שהיא יותר טובה כי היא לומדת רפואה.
לפחות הוא עובד בשביל הלימודים שלו, ולא מקבל אותם על מגש של כסף.
לפחות הוא לא מרצה אף אחד.
השיר כמעט מגיע לסופו, והדלפק כבר מבריק לגמרי ובכל זאת הוא ממשיך לנגב אותו.
"דני" הוא צועק לפתע, עוצר באמצע הניקוי "תחליף את השיר המעפן הזה, אין לי כוח אליו. שים משהו יותר שמח!"
תגובות (1)
רעיון יפה וביצוע מוצלח.
אני מנחש שהמנגה היא התוספת האישית.