לא כלום

זה לא היה כזה פשוט, בכלל. שום דבר לא היה פשוט, ועוד בשעה הזאת, אז הוא פשוט קם. השאיר את התרמיל על המדרכה, ואת הגיטרה גם, ואת בקבוק גם, ואולי גם קצת מהזכרונות המחשבתיים מידי שהתערבלו לו בראש מלווים בתמהיל רטוב ודוחה של דמעות… והינה,
הוא נעמד מתנודנד, כי הרגליים הם הרגליים והיידים הם היידים, אבל, בעצם-הוא חושב-מי בכלל אמר ככה, ומי בכלל אמר שככה הוא ככה, והוא צוחק כי מחשבה כזאת מצחיקה אותו, אך רק לרגע, בגלל שעם הצחוק התחוח הזה מגיע גם הפחד, בגלעין זעיר ונוקשה שאולי עשוי ממתכת ואולי מחול עם קורטוב ניקוטין (מי יודע?), כי אם ככה הוא לא ככה אז מה כן הוא, ויתר גרוע, מה הוא לא
רכב יחיד עובר לפתע, באורות אדומים ואגזוז בוער,חנוק, מרעיד אותו לעמדה ישרה, הוא עוקב אחרי האורות המתרחקים ונשבע- שאם הרעש המכאיב הזה ישתתק רק לשניה, או אם אור אדום אחד יכבה, או אם המכונית תעצור לרגע, או אפילו רק תצפור, תחרוק, תפתח חלון ותוכיח, שבכלל, יש משהוא אנושי בתוכה- אם תעשה אחד מכל הדברים האלה הוא נישבע, שהוא יעזוב הכל- עכשיו וילך, יעלה אל האוטובוס הבא לטבריה, וגם אם לא יהיה לו כסף- הוא ישיג איכשהוא הכי מהר שאפשר, יקנה כרטיס או אפילו יקח טרמפים כל הדרך חזרה לשם- שלוש שעות או יותר- הוא כבר יהיה בטבריה מחר, וילך הישר לדירה, מעבר לכיכר, שהאבנים האדומות שבה תמיד שורפות-שורפות אפילו מבעד לכפכפים, מעבר לסמטה הצרה עם שלושת המדרגות השבורות, ואז, למעלה שלוש קומות וחצי עד הדלת המתקלפת עם השלט הירוק, שהאותיות כבר מזמן ברחו ממנו, אחת אחת, עד שרק האות ל וצללוית דבק של האותיות מ ו-ן נשארו, רמזים, והפעם הוא ידפוק עליה ,ויחכה,גם אם בנימין לא יפתח לו ישר, הוא יחכה, כי אולי הוא פשוט נמצא בעבודה, או בסידורים, או אצל גדעון וחווה ,ואולי בכל מקום אחר, אבל בסוף כמובן שיחזור הביתה- מי לא חוזר הביתה [גיחוך]
אבל, עכשיו, המכונית חולפת, סטרקטורת ברזל חלקלקה המפזרת אורות רפאים ונעלמת בכיחכוח, הוא מקלל, או מנסה לקלל, כי הרחוב כבר שקט, והגרון שורפ פתאום, ובכל מקרה טבריה אפ פעם לא היתה המקום בשבילו- אפילו, אז, כשהיו ילדים המשחקים בכדור, בועטים וצורחים על המדרכה, על התאורה הרועדת, ועל האבנים הדפוקות שבגללם החילקו ופספסו את הגול, תמיד בקבוצה עם בנימין, מישה ואגסי, והוא בעצם אפ פעם לא אמר להם שהוא שונא את כל זה, שהוא מעדיפ, בכלל, להיות בחדר, למעלה. רק הוא, המיטה והספר.
הוא מתחיל להתקדם, בועט באבנים הקטנות שבדרכו ומגחך- האירוניה לא נעלמת ממנו אפ לרגע. והוא אפילו קצת נהנה ממנה- קשה, חלקלקה ואכזרית ככל שתהיה- היא זאת שגורמת לו לחייך, ו"חיוך טוב לבריאות": הוא מהרהר ומגחך שוב- מין אנקה חלודה שנפלטת מפיו , מתערבלת אל תוך הרחוב ונעלמת, ללא עקבות.
רגליו רוטטות מעט עם כל פסיעה ואם כל זאת הוא ממשיך להתקדם, חיוך דבוק לפניו במין עווית והוא מצחקק במקוטע: צחוק טוב לבריאות, לא כן? . הוא נעצר ליפני אחד מספסלי הברזל, קפוא לרגע- כמו שוקל ענין כלשהוא- ראשו מוטה, ואז בהבזק תנועה פראי הוא מקפץ על הספסל ונוחת בתנוחה מסורבלת, אך בכל זאת יציבה על משטח המתכת. הוא מיישר את כתפיו, זוקף את ראשו ושולף רגל אחת לפניו, בחגגיות מסוימת. והינה- הוא כבר מהלך בכמין צעדת קרב לאורכו של הספסל, ראש זקור אל על בגאון, וידיו קמוצות לצד גופו , מסודרות. והוא ממשיך וחוצה את הספסל כמה וכמה פעמים- תנועותיו חדות ומהירות- אך לבסוף בהגיעו לפעם ה7 הוא נעצר, לפתע, ומקפץ בסחרור עקמקם מעט אל על {הכי בבית בעולם} ואל המדרכה. נחיתתו יציבה ביותר והוא בטבעיות גמורה ממשיך אותה בקידה מסולסלת עם ידיים הפרושות כמניפות לכל ארבעת כנפות השמים. "רוב תודות!" הוא קורא ומזדקף בעודו סוקר את סביבותיו בשניים חשופות, כוח פועם בתוכו, הוא בריא: כי צחוק טוב לבריאות, הלא כן?.
והרחוב עדיין גודר אותו, שומם- על כל האפור והאפור שבו: מדרכות, גדרות, מנורת, שלושה ספסלים ותחנת אוטובוס אחת המצופה כולה במודעות. הוא נרתע לאחור וחצי- נופל-חצי-מתיישב על הספסל שמאחוריו, נשימותיו מתנשפות וחזהו עולה ויורד בהתמדה , רועד כמו שאר גופו. הוא מקלל שוב, או לפחות- מנסה, שוב. גרונו פועם והוא כמעט שומע את האויר חורק בו. לא. משהוא באמת חורק שם, הוא משתעל ומתנשם לרגע כשהוא מרגיש את האויר שורט בתוכו, והכל מבזיק ונעלם.
אך הינה, האירוניה החלקלקה והנפלאה מזדהרת לה שוב כנגד עיניו ויחד עם השיעולים הרועמים הוא מרגיש את הצחוק המפעפע ממש בבסיס בטנו, אז, הוא נלפת אל עצמו, וכשידיו חובקות טוב-טוב את בטנו, וגבו מתנודנד בקצב- הלוך ושוב, ושיעוליו קורעים ומרעידים את גרונו- כשכל אלו קורים- צחוקו משתפך כמו יין ישן וטוב, כמו לבה חמה ורותחת, כמו הצפות הביוב לאחר הגשם כמו….מה זה משנה?, הוא צוחק ונחנק לסירוגין, עיניו נשואות אל שמי אינסוף והינה, הצבעים כבר מתחילים להשתנות: משחור לכחול, משחור לוורוד, משחור ללבן, משחור לסגול, משחור אל הבוקר, אך צחוקו רק הולך ומתחזק, ודמעות מכסות את עיניו, מציירות פסים בלחייו ומערבבות את צבעי השמים לצבע אחד מוזר ויפהייפה, שהוא בעצם לא צבע, בעצם לא כלום.
אז הוא מסיר את הלא כלום מפניו, משתיק בזעף את גופו ונעמד כנגד הרחוב- אבל מי בכלל אמר ככה? מי קבע שרחוב הוא רחוב? בכלל יש רחוב? אז הוא מתקדם בלא כלום, ובעצם אם הלא-כלום הוא לא-כלום אז גם התקדמות היא לא כלום, אז הוא סתם מגיע אל סתם גיטרה שהיא סתם לא-כלום ומרים אותה. אצבועתיו רועדות אבל הכל הוא לא הכל, הוא כלום, אז הוא מתעלם ומקשיב לציוץ של ציפורים ולשיעולים צורבים ומחייך ומצחקק כי גם זה לא כלום. ומשהוא מדאיג אותו אבל זה לא משנה, כי גם הספסל הוא לא כלום וגם טבריה היא לא כלום, וגם בנימין הוא לא כלום וגם הוא, בעצם, לא כלום, כך שעכשיו הכל- שהוא בכלל- לא כלום, קורה: הציפורים מציצות בסולמות, הגיטרה נאחזת בידיו, השמים מהבהבים ומפזרים בוקר והגיטרה מפזרת מוזיקה גם, והאצבעות פורטות בכוח והציפורים מצייצות יותר בכוח, והרחוב מתנוענע וזז בזהב וזהב: השמש שעולה, העלים שמרחפים בעצים והציפור הקטנה שמרקדת בלהט למולם. והכל הוא מוזיקה נפלא והכל הוא לא כלום….
אבל מי בכלל אמר שלא כלום הוא לא כלום? ושכלום הוא כלום? ומי בכלל, של בכלל, אמר בכלל?