לא הולך לשום מקום

השמיים מעליי מתחילים להתבהר, הופכים את צבעם משחור לכחול עמוק, ואט אט עולה השמש ומוסיפה להם גוונים של אדום, כתום ולבן.
כמעט זריחה.
אני יושב על הדשא, בישיבה מזרחית מאתמול. אני לא זוכר בדיוק מאיזה שעה, אבל הרגליים שלי מעידות על כך שכנראה עברו יותר מדי שעות כי אני כבר לא מרגיש אותן.
למרות הזריחה המפתה שנפרסת מולי, אני עוצם את העיניים שלי ומניח להן להירגע קצת.
הן צורבות, אז אני עוצם אותן בעדינות, ומתחיל לנשום עמוק, נושם אוויר טרי ורענן הישר אל הריאות שלי. מנסה להחזיר לעצמי מעט מהאנרגיה שעזבה את גופי.
כשאני פוקח את העיניים שוב, אני שומע קולות במרחק וכשאני מסתובב לכיוון, אני רואה את הצוות של משמרת הלילה עוזב את הבניין. כמה מהם, שכבר מזהים אותי, מחייכים אלי חיוכים עייפים ממרחק ואני מניד בראשי, מאותת להם שקיבלתי את הברכה השקטה שלהם.
זה הסימן שלי לזוז.
אני נעמד.
לכמה רגעים ,הרגליים שלי כושלות תחתי. הן מרגישות כמו זוג אטריות, ולא רגליים כשאני מנסה לצעוד.
זה משעשע אותי אז אני צוחק קצת. אני שונא את זה כשהרגליים שלי נרדמות.
אני נשאר לעמוד לכמה שניות, מנסה לא לזוז יותר מדי כדי לא להכאיב לעצמי, זה די כואב כשאני מנסה לזוז.
אני תוהה אם ככה מרגיש נכה.
אני נאנח, ואז מתחיל סוף סוף לצעוד חזרה אל המבנה שעזבתי אתמול בלילה, אותו מבנה שהצוות יצא ממנו.
בשניה שאני מניח את כף הרגל שלי בתוך המבנה, ריח חזק של חומר חיטוי מקדם את פניי וגורם לי לקמט את האף. לא משנה כמה פעמים עוד אכנס למבנה הזה, אני אף פעם לא אתרגל אליו.
אני עושה את דרכי במסדרון ארוך ולבן, בסופו ממתינה לי המעלית. אני נכנס אליה בזריזות , ולוחץ על הכפתור שישגר אותי אל הקומה השלישית.
מחלקה פנימית ג'.
דקות אחר כך, אני שוב צועד בתוך מסדרון ארוך, בשונה מהקודם, על הנוכחי יש כמה תמונות אקראיות. אני מנסה לא לנשום את ריח החיטוי אל הריאות שלי.
אני שונא בתי חולים, אני חושב לעצמי.
אני רוצה ללכת מכאן. אני לא רוצה להיות כאן.
אני עוצר מול החדר של אבא שלי, מנסה לסדר את עצמי, וליישר את החולצה שלי לפני שאני נכנס.
האחות בדיוק יוצאת מהחדר, היא כמעט נתקלת בי ואני נרתע לכמה רגעים כי היא תפסה אותי לא מוכן.
"אבא שלך בדיוק התעורר." היא אומרת.
אני מחייך בחזרה. "אני יודע." אני ממלמל, בלי להסביר לה איך אני יודע.
היא מחייכת בחזרה , ונעלמת במסדרון אל החדר הבא.
אני נכנס אל החדר, עובר כמה מיטות ומגיע אל המיטה של אבא שלי בסוף החדר, על יד החלון.
הוא נראה חלש, ושברירי כל כך. אני מרגיש שיש משקולת אדירה על החזה שלי שמונעת ממני לנשום.
אני בולע קצת רוק, מנסה לגייס את כל הכוח שיש בי וצועד אליו, אני מתיישב בכורסה לידו ומחייך.
"היי, אבא." אני לוחש.
הוא מביט בי, מחייך בחזרה חלושות.
"איפה היית?" הוא שואל.
"יצאתי להתאוורר קצת." אני עונה. "איך אתה מרגיש?"
"חלש." הוא משיב קצרות.
"אתה צריך משהו?"
"לא."
"בטוח?"
"כן."
"תנסה לנוח עוד קצת, תכף יגישו ארוחת בוקר."
"נחתי מספיק." הוא מוחה.
"אני לא חושב." אני מתעקש.
"בחייך, נמרוד." הוא מביט בי בשעשוע, מניד את ראשו מצד לצד, ומושך את עצמו לישיבה.
"זו בסך הכל דלקת ריאות, זה לא סוף העולם." הוא צוחק קצרות.
אני בולע את הגוש בגרון שלי, זו באמת דלקת ריאות.
אני יודע שזו דלקת ריאות, זה מה שהרופא אמר.
ועדיין, אני לא יכול לסבול את זה. אני לא יכול לעמוד במראה הזה של אבא שלי שוכב במיטת בית חולים.
אני לא יכול לראות את אבא שלי חיוור וחלש, גם אם זו רק דלקת ריאות- מבחינתי, זה כאילו סוף העולם הגיע.
"אני בסדר, נמרוד." הוא אומר שוב, לוחץ לי את היד בעדינות.

ואני, אני יושב ומביט בו, רוצה לומר לו שאני מרגיש חרדה בכל פעם שהוא משתעל, כי זה גורם לי לחשוב על היום הזה שבו הוא כבר לא יהיה לצידי.

הוא לוחץ לי שוב את היד, כאילו יודע בדיוק על מה אני חושב.
"תפסיק." הוא אומר. "אני כאן, אני לא הולך לשום מקום."
המועקה בלב שלי מתפוגגת לאיטה, אני מחייך, מביט בו, באבא שלי.
אני לוחץ בחזרה את ידו, ומניח למגע היד שלו על ידי להרגיע אותי.
"נראה לי שאתה זה שצריך לנוח קצת, אתה נראה עייף."
אני מצחקק קצרות, מניח לעצמי להירגע עוד קצת, הוא מספר לי את אחד הסיפורים שלו, ואני מחייך, מקשיב וסופג את הקול שלו אל תוכי, מרשה לעצמי להתמסר לעייפות שבסופו של דבר מכריעה אותי.