לא, הוא לא

כשהתעוררה, חשבה לפתע שהיא מבינה כיצד מרגישות חיות יער שפוקחות את עיניהן לראשונה מזה חודשים לאחר שנהנו משנת חורף ארוכה וממושכת, וכעת הציפורים הראשונות של האביב והשלג הנמס מחוץ למערה בה ישנו מבשרים להן שזה הזמן להקים את שגרת היער, הטבע והעולם לתחייה.
אבל מה שהגיע לאוזניה לא היה שירת ציפורים, אלא קולות חריקה ודפיקה שלא באמת נשמעו סביבה, למרות שיכלה להישבע שהיא שומעת אותם. הם לא הפסיקו ורק התחזקו, והיא נעה באי-נוחות כשהיא שכובה על המיטה.
מבין עפעפיה הסגורים ראתה חדר חשוך, מלא ברכוש שאינו רכוש. על המיטה הייתה מונחת בובת תינוק, לבושה בפיג'מת גוף ורודה. היא שוכבת ללא גפיים, שמפוזרות בחדר במקומות משונים. הר של כריכות ספריי ילדים עומד בצד המיטה, ספריי ילדים שאי אפשר לקרוא בהם עוד. דפים מלאיי מלל ותמונות גדולות וצבעוניות עומדים אחד על השני בערימה לא סימטרית באמצע החדר, ובכל פעם שנכנסת הרוח מהחלון היא גורמת לאחד מהם לעוף אחורנית ולהתנגש בקיר.
המצעים שעל המיטה, שהייתה מספיקה להכיל בתוכה שניי ילדים, נחתכו בברוטאליות ובמהירות בסכין מטבח שעדיין נשארה תקועה בתוך המזרון שנראה דרך המצעים הקרועים.
במקום לא בולט במיוחד בחדר, מאחוריי הטפט, ישנו ארון קיר גדול ועמוק. הידית שלו רועדת ונעה ימינה ושמאלה, כאילו מישהו מבפנים מנסה לפתוח אותה. בתוך הארון מכווץ ילד. הוא בוכה וגרונו יבש. מבין הייללות החנוקות והאילמות כמעט, מנסה לפלוט בלחש את שמה של אחותו. באחת מפינותיו של הארון עומד קנקן ריק, שבעבר היו בו מים שנשתו עד השארית האחרונה שבהם. ליד הקנקן מתכסה לאטו באבק ספר, שהילד נראה קטן מדיי כדיי שיוכל לקרוא בו בעצמו. אולם היו בו מספר תמונות שאהב להביט בהן. והתמונות עזרו לו לספר את הסיפור, גם כאשר לא היה אף אחד שישב לידו והקריא לו ממנו.
בובת דב בעלת זרוע פרומה ורופפת יושבת לצד ברכיו המקופלות של הילד, שמחובקות בידיו וראשו קבור בתוכן. כאילו מנסה ליצור לעצמו חשכה מלאכותית ומוגנת יותר מזו המאיימת, שעוטפת אותו באופן טבעי.
מבט אחד בפניו של הילד הספיק כדיי להבין שבעבר היה חייב להיראות בריא יותר. היה לו שיער בלונדיני גלי, שכעת נראה מחוספס יותר, שמנוני ומלא בגושיי אבק. פניו היו מטונפות וצבועות בצבע אפור לא נעים, מכוסות גם הן באבק ובמלח דמעות. הלובן בכל אחת מהעיניים שלו היה צהבהב, וכשהוא הביט בה היא התקשתה לראות יותר מאשר זוג עיניים ענקיות, כבדות וחולות שמשיבות לה מבט.
היא ניסתה לפקוח את עיניה, למרות שעפעפיה רעדו וכאילו הכריזו התקוממות על החלטתה לפקוח אותן. הכל נראה מוצלל ומטושטש, אולם לא חשוך והיא יכלה לפענח רק באופן חלקי בלבד היכן היא נמצאת.
היא ידעה בוודאות שאין סיכוי שנרדמה במיטה הזו. הרי לא ראתה אותה מעולם. מישהו נשא אותה והשכיב אותה בה. אבל מה גרם לה להירדם, שלא במיטה?
מסביבה היה טפט קיר משונה, בעל שילוב שלא מצא חן בעיניה. על הרצפה היה פרוש שטיח בגוונים תואמים לטפט, אך היא בכל זאת חשבה שהיא אינה אוהבת את העיצוב של החדר.
למרות שזה היה עיצומו של הקיץ, הרגישה בעצמותיה צריבה שאחר כך נהפכה לקור. היא התכווצה על המיטה, מנסה לשמור על מה שנשאר מחום גופה בשיניים נוקשות.
כשהתקפלה, הרגישה שידיה נוגעות במשהו קר, שונה מהמצעים החמימים של המיטה. זה היה מגע קר ומוצק, והיא מיששה אותו באצבעותיה כדי לנסות להבין מאיזה כיוון תוכל לתפוס את העצם שנגעה בו כדי להסתכל עליו מקרוב.
אצבעותיה הרגישו בחור באמצע העצם, שהזכיר לה צורה של ידית. היא השחילה שתי אצבעות לתוך הידית וגררה אליה לאורך המיטה את מה שנגעה בו, אוחזת בו בשתי כפות הידיים.
זה היה מפתח, מפתח פליז ישן, שהחלודה שאפשר להבחין בה מעידה, פחות או יותר, על כמה זמן הוא כבר קיים. עיניה נפערו. למרות שעדיין הייתה מנומנמת, הרגישה כאילו התעורר חצי ממנה. אחיזתה במפתח נחלשה.
מישל.. היא צריכה לאסוף את מישל. אין לה זמן. מי לקח אותה לכאן? אם תמצא אותו, תוכל להסביר לו הכל ולבקש ממנו לעזור לה לחזור לפריז, לבית שלה, לדירה שלה, שבה מישל מחכה בארון. הוא נשבע לשמור על שקט, לא לגלות לאף אחד שהוא בפנים. היא חייבת לוודא איפה הוא. אולי שהוא ברח או שאולי שמישהו הצליח לפתוח את הארון ולהוציא אותו, למרות שאת המפתח לארון נשאה בכיסה מאז שעזבה את הבית? מישהו טוב, אולי שכן, שדאג לו לבית, למחסה, למיטה ולמזון עד שתחזור ותיקח אותו? או שאולי.. היא לא רצתה להכיר בגרוע מכל, למרות שידעה שהסיכוי קיים.
היא החלה לשמוע קולות צעדים, דמות שנראתה בערך בגודל שלה התקרבה לעברה בצעדים מהורהרים. זה היה הילד שככל הנראה היה בן שתיים-עשרה, זה שפתח לה את הדלת, זה שהביט בה נכנסת בריצה לדירה בעיניים פעורות ומבולבלות, קורא לאביו, ומנסה במקביל לחקור אותה. אולם היא התעלמה ממנו.
הוא קורא שוב לאביו, לאחר שהביט בפניה. הוא אומר לו משהו לא ממש בשקט, אבל גם לא בדיוק צעקה. משהו שנשמע במעומעם כמו "היא התעוררה". גבר ממושקף בעל שיער כהה נכנס בקצב צעדים דומה לזה של בנו קודם לכן. שניהם הביטו בה בפרצופים שהביעו חמלה. עיניו של הגבר נראו כבדות ומלאות דמעות, אבל משהו עוצר אותו מלבכות בנוכחותה.
מאותו המקום שממנו יצאו הילד ואביו, יצאו שתיי דמויות שצעדו יחדיו בקצב משותף. ז'ול וז'נבייב.
ז'ול נשך את שפתו, כאילו ניסה לבלום ולרסן משהו בתוכו, וז'נבייב נעה בעצבנות במקומה, מנידה בראשה באי-אמון ובזעזוע פעם אחר פעם. בתוך זרועותיו של ז'ול נחה דמות קטנה, כהה, שנראתה מטושטשת יותר מכל ארבעת האנשים, חוץ ממנה, בחדר. משהו שנראה כמו זרועותיה של הדמות היו תלויות באוויר, זרועות כחושות שהזכירו זרדים מתים. משהו בדמות הקטנה נתן לה הרגשה שבעוד רגע תתפורר בתוך זרועותיו של ז'ול.
היא הניחה מרפק על עינייה, משפשפת אותו בעינייה במטרה לעורר אותן יותר. היא נשמה נשימה עמוקה, קיוותה שנשימה הזו תעזור לה להיזכר כיצד מדברים באופן ברור. לאחר שהורידה את המרפק מעיניה, גם מראם של האנשים סביבה נעשה ברור קצת יותר.
"למה אני כאן?"
"התעלפת, שרה. התעלפת ולא התעוררת במשך כמה שעות."
"..אה?.. מה?"
"אמרתי שהתעלפת", חזר אחריו ז'ול, והפעם נשמע מחנק בקולו שכמעט ולא הצליח לעצור, אבל בסופו של דבר הצליח לסיים את המשפט בלי לחשוף פרטים על מצבו הרגשי יותר מדיי.
"..אה? קרה משהו?"
שתיקה נפלה בעקבות השאלה הזאת. ארבעת האנשים החליפו מבטים. הילד הביט באביו, אביו הביט בז'ול, והזוג הזקן הביט זו בזו. כולם מעבירים מבטים מאחד לשני, תוהים מי מבין ארבעתם יסתכן לענות.
הילדה לא דרשה תשובה מז'ול, אלא הביטה בילד ובאביו.
"תודה שהרשיתם לי להישאר כאן עד שאתעורר, אבל אני לא יכולה להישאר. הוא עדיין מחכה לי, אסור לו לחשוב ששכחתי אותו."
גם המשפט הזה לא זכה לתשובה. אך כעבור מספר דקות, לאחר שהאב הרהר מעט, נשם עמוק וענה בשקט: "אני לא חושב שאני מסוגל לדבר בשמו," ובמילה "שמו" אי אפשר שלא היה להבחין ברעד שבקולו, "אבל אני בטוח שהוא לא יחשוב משהו כזה יותר."