לא הבנתי

לא הבנתי מה קרה לך, איך את מדברת כשהכול הפוך. איך את אומרת שאת מכוערת כשאת יפה. איך את אומרת שאת מכשפה כשאת מלאך. איך את אומרת שאת טיפשה כשאת חכמה. איך את אומרת שאני שונא אותך כשאני אוהב אותך. יושבת במיטה, מכוסה עד הגרון, לא מוציאה קול, רק מביטה במבט בוהה בחלל סביבך ובכל מה שקורה סביבך. לא קורה סביבך הרבה, חוץ ממני שמנסה להבין מה הקטע שלך, והשירים של שלמה ארצי שמתנגנים ברקע. "האם הגברת מוכנה להוציא את הראש שלה מהתחת שלה ולראות שהיא טובה ולא רעה?" שאלתי בארסיות. "אתה חתיכת חרא," היא אמרה, "אתה יודע שאני רעה, כולם יודעים שאני רעה, הם מדברים עליי מאחורי הגב." "מי אלה האנשים הלא כל-כך סימפתים האלה?" "אתה והחברים שלך," היא אמרה. "זה לא נכון," "זה נכון, ואתם צודקים, אני באמת רעה, למשל… למשל היום בבוקר לא צחצחתי שיניים." "וזה הופך אותך לרעה?" "אם זה לא הופך אותי לרעה, אז מה כן?" "שום-דבר, שום-דבר, כי את לא רעה. גם אני לא צחצחתי שיניים." "כי גם אתה רע." "אם אני רע, ואת רעה, הרי אנחנו צמד חמד," "אני לא רוצה להיות רעה," "את לא," "אני כן," "אז אל תהיי," "אני לא יכולה, ככה נולדתי,"

"טוב, נגיד שאת רעה, אז מה? תהיי רעה גאה," "אני לא יכולה להיות גאה בזה," "למה לא?" "כי זה רע," "אז אל תהיי גאה בזה," "אני לא," "אז למה את סובלת?" "כי אני רעה," "טוב, בואי נעשה שינוי, ונהפוך אותך לטובה," "אתה יכול לעשות את זה?" "כן," "טוב," היא הזדקפה במקומה, "אני מוכנה," "את צריכה להרים שתי אצבעות ולהגיד – טוהר לבי, טוהר לבי, לנצח יישאר, -" היא עשתה את זה. "זהו, עכשיו את טובה," "יופי! ידעתי שתדע מה לעשות!"

אני יושב במרפסת עם הביצים בחוץ, ומגרד אותם בזעם. הזיעה הזו גורמת לגרבצת חמורה. היא רוצחת אנשים, מקפיאה אותם ומבשלת אותם, ואומרת לכולם שהיא טובה ומאמינה בזה. ואני מה אכפת לי, משוטט בלילות בגנים ציבוריים ואונס ורוצח עלמות צעירות. אבל היי, אני טוב, והיא גם. ככה היא אמרה. ואם היא אמרה – היא יודעת.