לאן נעלם הבית שלי?

הכותרת של הסיפור הזה מזכירה קצת שם של ספר ילדים, בו הצב שואל לאן נעלם הבית שלו. כשאני הייתי צב צעיר בארץ הצבים, נדדתי כמו צבים אחרים להתגורר בתל אביב. באחד מהלילות הקרירים של חודש פברואר, יצאתי לי מביתי כדי למלא את נשמתי הצמאה במשקה טוב. נכנסתי לאחד מהברים ברחוב אלנבי בתל אביב. אני חושב שהבר היה במספר 47 או 56 או 67 או 69 או אולי בכלל 73, או שאני מתבלבל וזה היה ב-82 או ב- 2006 או ב- 2012. אבל למי זה באמת משנה כשכל שני וחמישי פורצת במולדתנו אהובתנו מלחמה, או אינתיפאדה או סתם עימות צבאי ללא שם.
השעה היתה שתיים בלילה, הבר היה ריק יחסית לעיר שנחשבת כ"עיר ללא הפסקה". ישבו בו כמה זוגות מאוהבים, שכנראה עדין לא הבינו את הקונספט של זוגיות, מה קורה אחרי שאהבה הרומנטית חולפת. לצידם ישבו עוד שנים או שלושה בודדים שהחליטו להטביע את יגונם במשקה הקסמים. התיישבתי על הבר וקראתי לברמנית שעמדה עם גבה אלי.
סליחה אמרתי. אני כבר איתך, ענתה. הבר היה חמים ונעים וגם ההתעכבות שלה גרמה לי קצת להתחמם. סליחה אמרתי שוב. אפשר בבקשה להזמין? כן, כן אני מיד איתך, אתה לא רואה שאני עסוקה, ענתה כשגבה עדין מופנה אלי.
הדם שלי החל לעלות לראש ובמהירות, גופי הקר הפך לאח בוערת. הברמנית הסתובבה וניגשה אלי לאיטה. וואו אמרתי לעצמי? מזה הגוף הזה שעומד מולי, ברמנית צעירה שנראית איך אומרים "פצצה". גופי החם הפך עכשיו גם לחרמן.
כן בודד יקר, מה תרצה להזמין שאלה תוך פלרטוט עדין. ביקשתי ממנה שתמזוג לנו שישה צ'יסרים של גיימסון, שלוש בשבילה ושלוש בשבילי. היא חייכה חיוך מאוים וענתה שאינה יכולה לשתות עם לקוחות בזמן העבודה. בכל זאת ביקשתי שתביא את השישה ושתשתה איתי לכבוד הידידות החדשה צ'יסר אחד.
וואו חשבתי לעצמי, אם היה לי את האומץ להתחיל איתה, ואם נניח והיה לי את האומץ והיא לא היתה ממציאה איזה חבר בדיוני, או מסבירה שאסור לה לצאת עם לקוחות, או שהיא לא פנויה למערכת יחסים כרגע. כנראה שהייתי מוצא את הבית שלי. מפה לשם, שתיתי את חמשת הצ'ייסרים, הברמנית חזרה לבודד הקבוע שלה ואני רציתי סיבוב נוסף ממשקה הקסמים והחלטתי שבמקום להקפיץ צ'יסרים של גימסון אזמין בירה גרמנית מחממת.
אחרי ששתיתי כמה כוסיות, עזבתי את הבר. הייתי קצת שיכור או מאד שיכור וניסיתי ללכת לכיוון הבית שלי ברחוב יהודה הלוי, אבל שכחתי איפה אני גר. החלטתי לעצור ולשאול איך מגיעים ליהודה הלוי. האיש הראשון שראיתי שכב על קרטון מתחת לכספומט ושרק לעצמו מנגינות חרישות. לא ממש הבנתי למה הוא שוכב על קרטון ולא הולך לביתו.
סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי, שאלתי? הוא המשיך לשרוק, אז שאלתי אותו שוב בנימוס. מה? הוא ענה, יהודה הלוי. זה ממש רחוק, אתה צריך לעלות על מונית ולנסוע לחיפה. שמעתי שיש שם שכונה בשם הדר ושם גר יהודה הלוי. לא עניתי, אני מתכוון לרחוב פה בתל אביב. אז מה אתה רוצה ממני, ענה. הרי אתה רואה, גם אני שכחתי איפה הבית שלי, אני ישן כאן על קרטון מתחת לכספומט. אם אני זוכר נכון, הוא המשיך בדבריו, זה קרה מאז ששכחתי או שבעצם מעולם לא היה לי בית. אתה סתם מבלבל אותי! אולי תיתן לי לחזור לשרוק. ובכלל אם אני שכחתי, איך אתה רוצה שאני אדע איפה הבית שלך?
ראיתי שאין כל כך אם מי לדבר. כן האיש מהכספומט כבר שכח כנראה את כל מה שמעולם לא ידע. אז המשכתי בדרכי וחיפשתי מישהו שיגיד לי איך להגיע ליהודה הלוי. אז, עלתה בראשי מחשבה גאונית, לנסות ולעצור נהג מונית. נהגי מונית תמיד יודעים חשבתי לעצמי. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי. לאט לאט האוויר המשיך להתקרר וטיפות גשם החלו יורדות והרבה מים הצטברו על הכביש, ואז לפתע ראיתי מונית. הרמתי את ידיי כדי שיעצור, אך הנהג השיכור כנראה לא ראה ובמקום לעצור המשיך לנסוע במהירות מופרזת והתיז את כל השלולית על בגדי הדקים. עכשיו מצבי לא יכול היה להיות טוב יותר, אני רטוב ברחוב, לא יודע לאן נעלם הבית שלי וזיכרוני כנראה נשאר בבר.
נהג המונית הבא שראה אותי מרים את היד כבר עצר לידי ושאל לאן אני צריך. עניתי הביתה לרחוב יהודה הלוי. יהודה הלוי הוא הינהן בראשו, חבר אני לא מכאן ולא מכיר את תל אביב, אז אין לי מושג איפה נמצא יהודה הלוי. בוא תעלה, כבר נמצא את הדרך ביחד. עליתי למונית, שיכור ורטוב והתחלנו לחפש את יהודה הלוי. הנהג שכנראה באמת לא הכיר את תל אביב עצר מספר פעמים לשאול איפה זה יהודה הלוי, אך אף אחד מהאנשים ששאל לא ידע לכוון אותנו. אולי כי כל מי ששאלנו היה שיכור או מסומם או מזמן שכח איפה נמצא ביתו. לאחר שנסענו בהרבה רחובות, נהג המונית עצר בצד הדרך, הוא הבחין באיש זקן שיושב באחת מפינות הרחוב. סליחה אדוני שאל נהג המונית אתה יודע היכן נמצא יהודה הלוי?.
האיש הזקן הביט בנהג במבט חשדן וגם קצת עקשן. לבסוף ענה, אתה שואל אותי איפה יהודה הלוי? אתה בכלל יודע מי זה יהודה הלוי שאל האיש הזקן? נהג המונית התחיל לאבד את סבלנותו וענה לו שלא ושזה גם לא מעניין אותו, אלא רק היכן נמצא הרחוב. האיש הזקן קם מהכיסא ובעזרת מקל עץ ישן צעד לעבר המונית, ניגש לחלון ואמר לנהג, אתה רוצה לדעת איך מגיעים לרחוב יהודה הלוי, אך לא מעניין אותך מי הוא היה? אז תסתדר בעצמך.
נהג המונית והאמת שגם אני כבר התחלנו לצאת משלוותנו. לא נותרה לנו ברירה אלה להקשיב לאיש הזקן. טוב, אמר נהג המונית אז איפה נמצא יהודה הלוי? ואם אתה חייב לספר, אז ספר לנו מי הוא היה. האיש הזקן החל מספר שיהודה הלוי היה רב שחיי בין השנים 1075 ל- 1141 ושמו המלא היה רבי יהודה בן שמואל הלוי. רבי יהודה בן שמואל הלוי, היה מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים וגם רופא שמאד אהב את ארץ ישראל ועל כן עלה לארץ בסביבות שנת 1140. בדרך הוא עבר במצרים ולבסוף נפתר בחודש חשוון שנת 1141. נסיבות מותו כמו אצל רבים אחרים, לא ברורות עד היום ואף אחד לא באמת יודע מה עלה בגורלו.
האיש הזקן אמנם לא הרבה במילים על רבי יהודה הלוי אך הוסיף ואמר כי אם אני מחפש מקומות על שמו אולי אמצא בערים רבות בארץ או שאני יכול לנסוע למושב בית הלוי בשרון או לכיכר עירונית שקריוה על שמו בעיר קורדובה. אם כך אמרתי לאיש הזקן, אז גם כאן בתל אביב בטח יש רחוב על שמו, שם אמור להיות ביתי. האיש הזקן הינהן בראשו, הסתובב והחל צועד חזרה לעבר כיסאו. נהג המונית שכבר היה ממש חסר סבלנות, ביקש ממני לשלם עבור הנסיעה ואמר שלצערו אין לו יותר איך לעזור כי זה ממש לא נוח וגם לא כל כך מתאים להתחיל להסתובב בכל הערים בישראל בהם ישנם רחובות הקרויים על שמו של יהודה הלוי, שלא לדבר על נסיעה לנתב"ג וטיסה לקורדובה.
שילמתי לנהג את כספי האחרון, יצאתי מהמונית והמשכתי בדרכי לנסות ולמצוא את יהודה הלוי