כתמי צבע: פרק תשיעי- חיבוק של המוות

הריצה הייתה מהירה, הפצצה מהירה אפילו יותר.
היא מחתה את הבניין והשאירה רק גופות ורסיסים של כל התקוות שהיינו מטומטמים מספיק כדי לקוות.
שברים ורהיטים מהבניין כיסו את הרחוב, וכשדרכתי על חתיכה מהפצצה עפתי באוויר. שכבתי שם, מרגישה כאילו מערכת העצבים שלי עולה באש. נשרפת.
אחרי זמן מה של חוסר הכרה התעוררתי, גררתי את הגוף הכואב שלי.
הגופה שלו לא שברה לי את הלב, היא ריסקה וניתצה את כל מה שנותר מהלב העייף הזה שלי.
"סוואן," לחשתי.
הוא נח בחיקי, כמעט כאילו ישן. עורו היה רך, ראשו חמים עדיין. פצעים איומים נראו על פלג גופו העליון, דרך הקרעים של מה שנותר מחולצתו האפורה. הקירות התרסקו עליו.
ידו הימנית הייתה קפוצה בחוזקה, והבטתי בו, בסוואן, בסוואן שהיה האדם היחיד שהחלפתי איתו מילים במשך שלוש שנים, שנח מת לחלוטין בחיקי, רך ועדין כל כך. פניו היו פגיעים וזוויתיים פחות, עפעפיו סגורים.
כשהדמעות זלגו והתמוססו על פצעיו החשופים הבטתי בשריטות, בעצמות שהיו מרוסקות ובגופו שנשבר תחת עוצמת הפצצה.
לקחתי את ידו השמאלית ואחזתי בה. נשכבתי על הרצפות, לידו, ושיערי התערבב בשיערו.
"סוואן," לחשתי. הכוכבים נצצו להם בשלווה, והשמיים נראו כשמיכה גדולה שמחכה לעטוף אותי בתוכו. עצמתי את עיני.
לישון, לישון לנצח. השמיים היו כל כך רכים, מגעם כקטיפה. למה לא לנוח ולהתמסר לשמיכה החובקת את גופי בשלווה?
הדם טפטף באיטיות, זולג ונבלע בסדקים במרצפות הסדוקות, ממלא אותם באדום. הכאב כמעט ולא הורגש, למורת שהמשכתי לאבד דם במהירות. השמיכה היטיבה את אחיזתה בי, מהדקת אותי אל תוך החמימות והרכות המנחמת של חוסר הרגש המוחלט. לישון, לישון-
"סם!" הקול נשמע, חזק יותר ועיקש יותר משהיה קולה הרך והמתנגן של השמיכה. השמיכה שחררה את אחיזתה בי, הרפתה, והרגשתי את אצבעותיו של סוואן המת משולבות באצבעותיי, הרגשתי את שון רוכן מעליי ומנער אותי בהיסטריה.
פקחתי את עפעפיי הכואבים והרגשתי את הדם זולג מפצעיי הפתוחים, נוזל על זרועותיי ומפרקיי.
"סם, את חיה," אמר שון בהתנשפות. "הו, את חיה!" התנשם. הבטתי בו לרגע, עד שעפעפיי היו כבדים והשמיים אילצו אותי לעצום את עיניי. אולי אני מתה כבר?
"חרא!" אמר קול.
מלאכים לא מקללים, נזלה המחשבה בתוך מוחי הכבד. ניסיתי לפקוח את עיניי, למרות שהחשיכה עטפה אותי וניסתה לגרום לי לחזור אליה, הייתה כל כך מפתה שעוד אחזתי בידה, משוכנעת ששם טוב יותר.
"סם?" שאל שון.
"אני כאן," רציתי להגיד. "שנינו מתים?" רציתי לשאול.
אבל כל מה שיצא מגרוני, נפלט מתוך רקמת השרירים הכואבת ומיתרי הקול שכאילו התפקעו, היה שיעול צרוד.
"סם," אמר שון בהקלה. הוא כמעט ולא נפצע, ראיתי. כמה שריטות על זרועותיו, אחד על מצחו. מכות יבשות. שום עצמות שבורות, שום גופה מרוסקת.
"ליזל," אמרתי. קולי היה צרוד, גרוני ניחר. המילים כמו ניסרו את גרוני בדרכן החוצה.
פניו של שון נחתמו, ועיניו הבריקו. מבטו הבזיק לרגע לצד, וגלגלתי את עיניי במאמץ לראות.
ליזל.
שיערה הזהוב פרוע, כותונת הלילה שלה מופשלת ומגלה רגליים ארוכות, מוכתמות בדם ואבק, מעוקמות בזוויות בלתי הגיוניות.
פלג גופה העליון בקושי כוסה בידי הקרעים שהיו כותונת הלילה שלה, אלה שגילו פצעים איומים.
"היא מתה," אמר שון, וקולו לא היה שבור אלא כבר מרוסק לגמרי. דמעות זלגו במורד עצמות הלחיים הגבוהות שלו, והחבורות על לחיו הבריקו כשהדמעות כיסו אותן במעטפת שקופה נוצצת.
הרמתי אצבע לעבר פניו, מעלה, במאמץ נואש לגעת בו. הוא הרים את האצבע אליו, והדמעות דלו זלגו, מתערבבות בשתיקה עם שלי.
"שון," אמרתי. המילה הבודדה גרמה לגרוני להשתנק ולמחות.
הוא הרים את מבטו אליי, דמעותיו משרטטות שבילים של ניקיון בפניו המטונפות.
"נשארנו רק שנינו," התוו שפתיו את המילים. הוא התיישב לידי על הרצפה. הוא עזר לי להתרומם, והרפתי מידו של סוואן הלחוצה בחוזקה לידי, מתיישבת, גבי אל גבו של שון.
הרחוב התחיל להתמלא באנשים, חיילים שגרמו לשרירים שלי להידרך בכאב, וגם פרצופים מוכרים מהשוק השחור. גברת לונדון מיהרה אלינו.
"סמנת'ה," אמרה. התאמצתי להביט בה.
זו הייתה הפעם הראשונה שלא קראה לי ילדה או שיער כחול.
"את פצועה," אמרה. שיערה התפרק מהפקעת המהודק שהיה אסוף בו, מכסה את כפתיה ברעמת שיער חום-כסוף. היא השפילה את מבטה אל חצאיתה האפורה, וידיה התחילו להתעסק בעצבנות ברקמת התחרה שעיטרה את שוליה. היא התרוממה, וליטפה את פניי פעם אחת לפני שפנתה אל החיילים.
"טיפול רפואי," אמרה, קולה רך כמעט כמו מגעה, אצבעותיה המקומטות זורמות במורד לחיי. וכשנשענתי על גבו החמים של שון, הכל היה בסדר והכל היה לא בסדר בו זמנית.
עצמתי את עיני.
הנחתי לכל הרגשות והזיכרונות שלי לשקוע, כיסיתי אותם במעטפת חדשה של סם. לא השכחתי מעצמי את כל הדברים שהיו, שחלפו, אלא אימצתי זהות חדשה וקברתי מאחור את כל השאר. לא יכולתי להתמודד איתם, לא עכשיו, כשהלב שלי מרוסק כמו פתיתי השלג שצונחים על הקרקע, זוהרים ונשכחים.

–
פרק קצרצר ועצוב. לעזאזל, כמעט בכיתי בו.