כתמי צבע- פרק שמיני: מתרסק לרסיסים

זה התחיל בבוקר נורמטיבי לחלוטין. השעה עוד הייתה מוקדמת, החשכה עטפה את יופיים הפסטורלי של ההרים שנראו באופק, מעט מטושטשים לנוכח ערפל הבוקר שאפף את האוויר, היו ניגוד מוחלט למה שהרגשתי, כאילו נפער בי בור ענקי והייתי צריכה למלא אותו איכשהו.
האוויר הקר עטף אותי והתעטפתי במעיל שלי, מנסה להתחמם למרות שהרגשתי כאילו מי קרח זורמים לי בוורידים במקום דם.
לגמתי מהקפה שלי, לגימה אחר לגימה מהנוזל הרותח, וצעדיי הלכו ונהיו נמרצים יותר ויותר. הקפאין פתח בכוח את עפעפי והעיר אותי מהמחשבות הנוגות שמילאו אותי בתחושת נוסטלגיה עמומה. התנגדתי לה, מוכנה ומזומנה לשים לזה סוף.
לגימה נוספת של קפה, סוליות נעלי נוקשות על המרצפות השחוקות והעגולות שריצפו את הרחוב, בקול נוקב ומעורר.
חיבקתי את עצמי ביד אחת והיד השנייה עוד אחזה בספל הקפה החם, כשראשי מושפל ושיערי הכחול הקצר מכסה את לחיי הסמוקות מקור.
עיני היו נעוצות בספל הקפה ובאדים הסמיכים שעלו ממנה. הם היו כמו עננים קטנים של עשן, כמו זה שפלטה המדורה ביום השנה, ענני עשן לעבר השמיים, שהיו באותו היום כחולים לגמרי-
די, אמרתי לעצמי. די.
פניתי שמאלה לסמטה שהייתה קיצור הדרך המועדף עלי בזמנים שבו הייתי על סף איחור כמו אותו היום, ראשי טרוד במחשבות והאוויר הקר מכסה אותי במין שמיכה מנומנמת שכזו, עד שאפילו הקפאין לא הצליח לעורר אותי ממנה.
לגמתי לגימה נוספת מהקפה שלי וכשהנוזל הרותח ירד בגרוני הרגשתי ריקה כל כך. בשביל מה אנחנו נאבקים? בשביל מה אנחנו ממשיכים לננסות להישאר בחיים, להיאבק? מה נותר לנו, חוץ ממלחמה?
התנערתי, מילולית, מהמחשבות הדיכאוניות שלי והמשכתי בדרכי.
כך הלכנו, אני והריקנות שלי, כבר עברנו את הסמטה ואת הרחוב הראשי, יד ביד, מותירים מאחורינו כמה עוברים ושבים שהרהרו וודאי בדבר עמוק כגון משמעות החיים בצורה כה מובלטת שלא הותירה להם אפשרות להתרכז בדברים היומיומיים כמו, אולי, הימנעות מהיתקעות נמנעת בהחלט באנשים שדברים קצת פחות עמוקים מטרידים את מנוחתם.
נעצרתי בהתנשפות מול דלת הבניין ששימש כשוק השחור. נקשתי על הדלת חמש פעמים, בקצב משתנה בתוספת של שריקה קצרה ופשוטה של ארבעה תווים. גברת לונדון פתחה את הדלת מיד.
"היכנסי, שיער כחול," אמרה גברת לונדון. היא סגרה את הדלת מיד ופנתה לאחור בחיוך שפל במיוחד.
הייתה לי תחושה מוזרה בבטן.
"אז מה," אמרה, צועדת לעבר הדוכן שלה, "מה שלום החתיכי ההוא? הוא לא בא היום," אמרה. תחושות מוזרות בבטן, אני צריכה לסמוך עליכן יותר.
התקדמתי לעבר הדוכן והשענתי את כפות ידיי בהתרסה על המפה המשובצת שפרשה גברת לונדון על שולחן העץ. הרכנתי אליה את ראשי.
"הוא לא חתיך, ואת חדת הבחנה באופן קסום ממש." היא גררה כיסא לאחור וטפחה עליו בידה השמנמנה.
"פשוט אל," היא אמרה, מנידה בראשה במחווה מיוסרת. "אין סיכוי שהעיניים שלך לא קלטו עד כמה שהוא חתיך. נו באמת. העיניים האלה, כחולות-אפורות-ירוקות, מהפנטות שכאלה, השיער השחור, הכתפיים באלה." היא הרימה את גבותיה והורידה אותן במהירות כמה פעמים ברצף.
"אל תהיי מגוחכת," אמרתי. "שון הוא רק ידיד." התיישבתי על הכיסא ושילבתי את ידיי בהתרסה על חזי.
"וסוואן?" שאלה. גברת לונדון היה אישה בת שישים עם נפש רכלנית מאין כמוה של בת שש עשרה.
"כנ"ל. וחוץ מזה, הוא מנשק בקביעות את אחותו של שון."
"תראו אותה!" אמרה גברת לונדון. "מקיפה את עצמה בגברים חתיכים במידה אלוהית כמעט ועם כולם היחסים אפלטוניים לחלוטין. מה נסגר איתך, ילדה?"
היא גלגלה בעיניה החומות הדלוחות והרימה את מכסה הסיר. משב של ריח מילא את הנחיריים שלי, ובתשובה לגבותיי המורמות אמרה, "מרק אפונה." ואכן, כשהרמתי את מבטי המרק היה סמיך וירוק.
"וואו, מאיפה הכסף?"
"החתיכי שלך. הוא השאיר טיפ רציני," אמרה. היא חייכה קלו ומתחה את שמלתה האפורה.
גלגלתי את עיניי. "אז בגלל זה את כל כך מחבבת אותו?" שאלתי.
"מה את מגלגלת עיניים, יש לך עבודה לעשות!" הצהירה גברת לונדון. היא טפחה על סנטרה בכף העץ שלה ונשכה את שפתה התחתונה.
היא מזגה בעזרת מצקת עץ גדולה כמות מרק נכבדת אל תוך צלוחית חרסינה פרחונית ומזוויעה והושיטה לי אותה. קירבתי את המרק לשפתיי ולגמתי לגימות גדולות, למרות שהוא היה מלוח וסמיך ושלא היה לו טעם של אפונה.
"תיאור מוצלח, כחולת שיער?" היא אספה את שיערה החום שנשזרו בו שיערות שיבה כחוטי כסף דקיקים לפקעת מסודרת על קודקודה.
"המרק המיוחד הזה, מבית המרקים המוכר והמצליח של גברת לונדון, הינו מרק אפונה תפל, מלוח וסמיך יתר על המידה בשל שימוש יתר באפונים שחלף זמנם. אבל, והינה מגיע האבל הגדול- אלו זמני מלחמה, והיא מוכרת את המרקים שלה במחיר סביר בהחלט. למה את מחכים? קנו כמה שיותר ממרק האפונה- אנחנו צריכות את הכסף." סיימתי את התיאור המדויק שלי וקדתי מעין קידה קטנה בישיבה, כמצפה למחיאות כפיים סוערות.
"מה שאמרתי לחתיכי המבוזבז שלך כולל אותך," אמרה גברת לונדון דרך לסת קפוצה, נועצת בי את כף המרק. "אל תלכלכי על המרק שלי."
"כואב," אמרתי, מעיפה את כף העץ מן האחיזה שתפסה לה על הכתף שלי. "ושון הוא לא החתיכי שלי."
עיניה של גברת לונדון נפערו. "הא-הא! הודית שהוא חתיך!" פלטה בליווי קריאת ניצחון.
הנער שמכר דברי אלקטרוניקה הביט בנו במבט מוזר.
"לא יפה לנעוץ מבטים, סטו," אמרה גברת לונדון.
"אני לא חושבת ששון חתיך, גברת לונדון, ואני לא מעוניינת בשום מערכת יחסים מזורגגת עכשיו." אמרתי, נזעמת לפתע.
"ואני לא רוצה שתרצי לי על כמה שאהבה היא מצרך, בסדר? כי כל מי שאהבתי עד עכשיו מת, ותסלחי לי אם אני לא רוצה עוד אנשים מתים להתגעגע אליהם!"
רעש הסירנות קטע את תגובתה של גברת לונדון, וכשרעש הפצצה מוחה בניין כלשהו לא יכולתי שלא לרוץ אל הרחוב ולראות את העולם שלי מתרסק לרסיסים.

–
כרגיל, ביקורות, הערות והארות יתקבלו בברכה. ועכשיו, חדשות רעות:
בזמן הקרוב אני אהיה במקום שלצערי אין בו אינטרנט, אז ככל הנראה לא יעלו פרקים נוספים מלבד פרק תשע שיעלה מחרתיים.
והחדשות הטובות:
כנראה שאני אצליח לסיים את הסיפור, ובסביבות החמש עשרה לאוגוסט כבר הסיפור יהיה גמור ואני אוכל לפרסם משהו כמו שלושה פרקים בשבוע^^