כתמי צבע- פרק שלישי: לפני שאהרוג אותך, מפלצת
נו, טוב. פרק קצר שסם מגלה בו אכזריות בלתי נמנעת. הגרסא הנורמלית יותר של הפרק, לדעתי כמובן. שוב, למי שמעוניין, מומלץ לשמוע את השיר dark paradise של לנה דל ריי. קישור ב'רציתי להוסיף'. אזהרה: תיאורי אלימות.
–
הרחוב היה קר. פסעתי על שלג רך. הידקתי את המעיל שלי לגופי והמשכתי לצעוד ברחוב הקפוא.
שלג התחיל לרדת, אחרי הפוגה קצרה. עצרתי, עצמתי את עיניי והנחתי לשלג לעטוף אותי.
הקור לא הפריע לי. כבר לא. לא הרגשתי אותו, למרות שהאוויר היה קפוא והשלג הסתחרר בעוז. הייתי קפואה כמעט כמו האוויר, הרגשתי כאילו אני שברירית כמו העננים, שנשברו תחת כובד האוויר ובכו דמעות רכות של שלג.
המשכתי ללכת בצדו הימני של הרחוב, צמודה לקירות הטחובים. הם היו כולם בצבע זהה, אפור, והטחב על כולם הרגיש אותו דבר, כאילו ספוג רטוב גדל על הקירות.
כיסיתי את שיערי בברדס המעיל ורעדתי כאשר השלג שהצטבר בתוכו זלג בקרירות אל תוך שיערי, לאט-לאט אל תוך צווארון הסוודר שלבשתי.
השלג ניקה אותי, השאיר אותי טהורה. לא הייתי זקוקה למילים שינקו אותי. לא דיברתי, כמו סוואן. לא שיתפתי אף אחד באותם הרגעים, איך ראיתי את החייל נועץ בו סכין בקור רוח, איך הדם זלג במהירות וכיסה את האדמה מכוסת-העלים, איך לא הבחנתי יותר בשום דבר וברכיי פקו. איך זכרתי את צחוקו של החייל והבטתי בו בעיניים קפואות. איך הוא חזר לחבריו והשאיר אותי עם גופתו של האדם היחידי שהיה לי אכפת ממנו. איך הדם התפשט כמו כתמי צבע על פניו ושיערו.
השלג הבין אותי יותר אשר המילים. הוא עטף אות בחיבוק קפוא, והלכתי בו, בעיניים עיוורות מרוב כאב ולובן. בהיתי בפתיתי השלג רועדים סביבי, והבחנתי בשלט של קמפיין הבחירות של ראש הממשלה, עם סלוגן הבחירות שלו מלפני שלוש שנים.
קרעתי אותו מהקיר וכיליתי בו את זעמי. ידיי שהוזנו משנאה חסרת מעצורים, קרעו אותו בסערה לחתיכות קטנות. השלכתי את החתיכות הקטנות לארץ, צופה בשלג מכסה אותן.
הוא אהב שלג.
הוא אמר שהשלג הוא כמו הדף הלבן הראשון של החיים.
שהשלג גורם לו להרגיש חי.
אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות.
אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות/
אני צריכה למות.
צרחתי. במקום לדבר, לספר, במקום לנסות להגיע למקום טוב יותר, צרחתי, צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. צרחתי רק צרחות, לא מילים. צרחתי כי הייתי צריכה שמישהו ישמע אותי, צרחתי כי הייתי ריקה מבפנים ורציתי שמשהו יגרום לרגשות הכלואים שלי לצאת החוצה, צרחתי כי רציתי להרגיש חיה.
אז צרחתי.
צנחתי לארץ, נשענת על הקיר. הפסקתי לצרוח והטמנתי את ראשי בין כפות ידי. הרוח נשבה ונשאה את הצרחה שלי הלאה. הבטתי בנעליים שלי רומסות את החתיכות הקטנות של ראש הממשלה, נסתרות למחצה בגלל השלג.
כיסיתי את עצמי במעיל ונעלמתי בין הבד החם.
לא בכיתי. בכיתי מספיק בימים האלו, ולא נשארו לי מספיק דמעות לבכות. הייתי ריקה מבפנים.
אז שמעתי צעדים. צעדים של נעליים צבאיות. התרוממתי מיד, ידי נשלחות לקת הסכין שבכיסי. לא היה לי מקום לברוח אליו. שחררתי את ידיי מהשרוולים כדי שאוכל להתנועע בחופשיות, ופיסקתי את רגליי בתנוחת תקיפה.
באותו הרגע החייל הגיע לטווח ראייה. הוא הבחין בי. הוא הביט בי. הבטתי בו, מחכה שהוא ישאל אותי, מי את, ילדה, מה את עושה כאן.
"מה את עושה כאן?" שאל. נשאתי אליו מבט רועד מכעס. הוא הביט ברגלי, מפוסקות בתנוחת תקיפה, בידי הקמוצה סביב דבר שיכול להיות אך ורק קת סכין, והבין. הוא הבין מאוחר מידי. הסתערתי עליו. הסכין מצא את דרכו החוצה, והחייל הרים ידיים בכניעה. לא היה לי אכפת. דקרתי את פרקיו, החדרתי את הסכין לתוך הבשר הנאמן למדינה שלו.
צחקתי, צפיתי בו זועק מכאב.
אבל משהו היה מוכר לי. משהו בו היה מוכר לי. עצרתי, צעדתי צעד אחד אחורה. הקול שלו היה מוכר לי. הקול שלו היה הקול שצחק, אז לפני שלוש שנים.
הפסקתי לצחוק.
"איפה שירתת לפני שלוש שנים?" שאלתי אותו. הקול שלי היה שליו. קפוא. הוא הרים את מבטו והסתכל עליי. הוא מחה את הדם בבגדיו, מביט בבשר החשוף שנוקב שוב ושוב בסכין שבידי.
"הגבעות הדרומית," הוא נאנק בכאב. המוח שלי הפסיק לפעול. המילים שבקעו מפי לא היו המילים שלי.
"רצחת שם נער בן שלוש עשרה? אחרי שסירב לשרת?"
החייל הביט בי. העיניים שלו היו חומות. חומות ולחוצות, מעורפלות מכאב.
הידקתי את ידי על קת הסכין.
"דבר, לפני שאהרוג אותך, מפלצת."
"כן." לחש.
*
הבטתי בגופה שלו. היא הייתה מרוטשת לחלוטין, ואני הייתה מכוסה בדם. אני אל יודעת, עד היום, איך המוח שלי פעל באותו הזמן, אמר לי להפשיט אותו מבגדיו, לבדוק אם יש לו אוכל, כסף או נשק. אני זוכרת איך הרגתי אותו. אני זוכרת איך חתכתי באיטיות את גופו, מעלה-מטה, אני זוכרת איך שיספתי את צווארו באכזריות. אני זוכרת איך לחשתי שמגיע לו, מגיע לו למות כי הוא הרג אותו.
את הרגע המדויק שהוא מת בו אני לא זוכרת. לא היה לי אכפת אם הוא מת, רציתי לחרב אותו ולהרוג אותו באכזריות כי הוא הרג את הסיכויים שלי להיות מוגנת. הרג את האדם היחידי שהיה לצידי והיה לי אכפת ממנו.
אני זוכרת איך השלכתי את הגופה שלו לתוך מכולת אשפה, אני זוכרת את החבטה.
צעדתי בחזרה, עמוסת שלל ומרגישה היטב את הנקמה.
אני זוכרת מה חשבתי.
מה אני עושה עכשיו?
–
לא יצא בדיוק מה שרציתי, כי אני מרגישה שהכתיבה שלי טיפה הידרדרה אחרי שהחייל ההוא הגיע. אשמח לשמוע מה דעתכם, הערות, הארות, דעות, ביקורות ודברים לשיפור.
תגובות (10)
או, אהבתי. סוף סוף יש מוות! רק חבל שהיא לא אכלה אותו *~*
נו, טוב. לפחות היא ריטשה את הגופה שלו. אני מוכנה להסתפק גם בזה.
אווה
אווה *~*
סם לא קניבלית, או שדה. אני שמחה שאת מוכה להסתפק גם בריטוש גופות.
אם אתם כאלה, מה זה אומר עליי?
נכון? נחמד מצידי.
אם אנחנו כאלה, ואנחנו קרובי משפחה (את מדברת עליי ועל סם, כן?) אז זה אומר שאת בדיוק כמונו. מטורפת. אבל את בגלל שאת לא רואה שדי טוקיו.
תתפלאי. חברה שלי שכנעה אותי *~*
הו. זה טוב, זה טוב. והמשרת השחור?
איזה חמוד סיאל, נכון?
כן, סיאל חמוד.
דבר ראשון – לא בוכים שלג בוכים גשם.
אבל אמרת ש"הוא" מת ביער .
כבר אמרתי לך הכול קודם אז עכשיו נשאר לך רק לקיים את ההבטחה שלך.
ותפרטי יותר איך היא הורגת אותו.
תיקנתי *~*
אני שולחת את קאנקי לאכול אותך אם את לא מתחילה את הסדרה אחרי המבחן!
תמשיכי, אהבתי מאוד את התיאורים שבתחילת הפרק