כתמי צבע- פרק שישי: אידיוט

עוד הייתה חשדנות מהוססת בינינו לבין שון וליזל באותה התקופה, אבל היא פחתה והתחממה ככל שהצינון שלי השתפר.
סוואן סיפק להם מפתח לדירה משמאלנו, והוא נראה כמעט זהה למפתח ששלף שלוש שנים לפני המאורעות האלו.
היו לו את כל המפתחות לדירות בבניין, אחרי שבאורח פלא השתכנו דווקא בדירה של אחראית וועד הבית. הוא מצא את הצרור לאחר חיפוש ממושך -עוד בחודשים הראשונים שהיינו שם- של שמיכות בארון הגדול שבחדר השינה. הוא היה שם, בתוך מזוודה שהכילה שמיכות, ואפילו מותרות כמו מצעים, והמכה הגדולה- אוכל. משומר אמנם, אבל מספיק אוכל לחודש שלם.
ליזל ואני התקרבנו מספיק כדי לחלוק עלי תה ושיחות ממושכות. היינו יושבות בסלון, מקופלות בתוך כמה וכמה שמיכות, שותות תה מנטה מגעיל אבל חם, ומדברות.
סיפרתי לה על סבסטיאן, היא סיפרה לי על אחיה הקטן. הוא היה קטן מהם בשנתיים שנים בלבד, בן ארבע עשרה. היא סיפרה שהוא אהב לקרוא, וכל הבית היה מלא תמיד בספרים שלו. היא סיפרה שכשאביהם מת, הוא לקח על עצמו את האחריות לטפל באמם, שהייתה חולה במחלה שהתרופה לה הייתה יקרה לפחות כמו הבית שלהם.
סיפרתי לה על אחי, על כך שאני לא בטוחה שהוא בחיים. סיפרתי לה על היום שהוא הגיע בו, איך השמש שקעה וכיסתה את הגלים בשמיכה כתומה, סיפרתי לה על ההבטחה הפזיזה שלו. סיפרתי לה שאהבתי אותו מספיק בשביל להתרחק ממנו כמה שיותר. סיפרתי לה שכשסב מת, החלטתי לברוח.
סיפרתי לה על אחותי. כמה זמן לא אמרתי את המילה הזו, אמרתי לה.
"היא הייתה מבוגרת ממני בעשר שנים." אמרתי. בהיתי בקירות החשופים, עטופה בחמש שמיכות ולא מצליחה להתחמם, כאילו קרח זורם בוורידים שלי.
"יש לה ילדה. בת חמש, אני חושבת. לונה. היא הייתה מביאה אותה כשהיא הייתה תינוקת, ואמא תמיד אהבה להשתעשע איתה. אני הייתי קטנה מידי בשביל לשחק איתה. לא שרציתי. תמיד כשהיא והתינוקת היו באות הלכתי. זה נראה לי לא בסדר, להביא תינוק לעולם שבו אין מספיק כסף לאנשים שכבר חיים. הלכתי לסב כשהן היו אצלנו."
ליזל הייתה מתקפלת יותר בתוך השמיכות שלה, ואז מסיימת לשתות את התה שלה. היינו שותקות, עד שהזיכרונות הנוספים באים.
"במקום שבו לא בטוח שיש לך עתיד, עדיף להיתלות בעבר," אמרה לי פעם. זה היה נכון. תמיד יכלה להיות הפצצה שתימחה את קיומנו מעל האדמה, תמיד הייתה הסכנה בעתיד. העבר היה בטוח. הוא לא היה נתון לסכנה, כי הוא היה.
שון ואני הסתדרנו להפליא. לא דיברתי איתו כמו שדיברתי עם ליזל, דיברתי איתו כמו שדיברתי עם סבסטיאן. הם היו די דומים.
שניהם היו משעשעים בדרכם הלא-מצחיקה. שניהם היו סרקסטיים ושנונים. שניהם אפשרו לי להיות אני בחברתם, וקולות הצחוק שלא נשמעו זמן רב כל כך השתחררו כשדיברתי עם שון.

הצינון הנוראי שלי חזר. שכבתי על הספה בסלון וספרתי סדקים בתקרה. הם התפתלו בדוגמה מורכבת שנראתה לבסוף כמו ציור מכוער מאוד של עין. ספרתי ריסים כששמעתי את צחוקו של סוואן.
פזלתי לעבר הכורסה בחצי עין וראיתי אותו ואת ליזל. מתמזמזים.
נו באמת.
"למה פה?" שאלתי. בהיתי בתקרה בניסיון חסר תקווה להשלים את ספירת הריסים של העין התקרתית שלי. נשמע קול של פומפה מתנתקת מכיור ואז קולה של ליזל.
"סם… את ערה," היא אמרה. היא ישבה על הברכיים של סוואן, גבה אליי, ופניה מוסטות לעברי במבוכה. היא הסמיקה, ואז הביטה בסוואן, שפניו קפאו. היא כפתרה במהירות את כפתורי חולצתה.
אוי לא.
"אני אתעלם ממה שראיתי אם אתם תתעלמו מזה שראיתי," הפטרתי במהירות. קמתי מהספה, למרות הסחרחורת שפקדה אותי לפתע ונעלתי את נעליי.
התקדמתי אל דלת הדירה והותרתי את הנאהבים הפתטיים להתנשק.
מהאפשרות הנוספת… ובכן, התעלמתי מקיומה.
יצאתי מהדירה ופתחתי את דלת דירתם של שון וליזל. התקדמתי לעברו, נשענת על הדלפק כשמבטו המשועשע של שון עוקב אחרי מעל המחבת.
"אם היית רואה את מה שאני ראיתי ברגע זה לא היית כל כך משועשע," אמרתי.
הוא כיבה את הגז והתקדם לעבר פינת האוכל. חיוכו נפרש על שפתיו והוא נראה אפילו משועשע יותר. הוא גרר כיסא לאחור והתיישב.
התקדמתי לעברו, מתיישבת על השולחן. הוא השעין את סנטרו על כפות ידיו השלובות.
עיניו היו אפורות באור העמום של אחר הצהריים ונראו כמו העננים שכיסו את השמיים כולם, כתמי צבע אפורים שנמרחו על השמיים בכתם ארוך וחסר משמעות.
"את סוואן וליזל מתנשקים?" שאל.
"ידעת על זה?" שאלתי בזעזוע.
"כן, את לא?" שאל. הוא הרצין פתאום, מביט בי.
"לעזאזל איתך שהסתרת את זה ממני," אמרתי. הוא לא השיב ונראה רציני.
"מה קרה?" שאלתי. גררתי כיסא לאחור והתיישבתי לידו. הוא הראה לי ערימה של שטרות.
"מאיפה זה?" שאלתי. הוא חייך.
"מצאתי את זה ברחוב." אמר. הוא הניח את כל השטרות על השולחן ונשך את שפתו התחתונה.
"זה המון כסף." אמרתי. נגעתי בשטרות בקצות האצבעות. הם היו אמיתיים, לא כמו כל הכסף המזוייף שהסתובב בשוק השחור.
שון חייך שוב.
"מה את אומרת על ביקור חפוז לשוק השחור? אני רוצה שוקולד." עיניו התרחבו.
"שוקולד…" אמרתי. כמעט ולא זכרתי מה טעמו של שוקולד. כשהייתי קטנה היה לנו שוקולד בשפע, אבל כשהייתי בת אחת עשרה האספקה הידלדלה. כשהייתי בת שלוש עשרה פרצה המלחמה, ולא היה מספיק כסף לבזבז על שוקולד. אבל באותו הזמן… למה לא?
"לא אכלתי שוקולד כבר שנים." אמרתי לו. כפתרתי את כפתורי המעיל שלי. שון כבר עמד מולי, מכופתר כהלכה אך פרוע לגמרי.
"השיער שלך," אמרתי לו. הוא העביר יד בשיערו, והוא היה אפילו יותר פרוע. גיחכתי. העברתי את ידי בשיערו וסידרתי את כל הקווצות הרכים והפרועים שלו.
"שלך מסודר להפליא," אמר שון ולבש את הכפפות שלו. משכתי בכתפי ולבשתי את כפפות האצבע השחורות והבלויות שלי.
"אולי נקנה גם בשר." פערתי את עיני. בשר.
"כן." אמרתי.
שון הציע לי את ידו במחווה מוגזמת. אחזתי בה ופתחתי את דלת הדירה. כשסגרתי את הדלת מאחורי יכולתי לשמוע אותה מגחכת לעצמה.
יצאנו החוצה, וינואר האכזרי הכה בנו בגלי קור מקפיאים.
צעדנו על השלג, ראשינו מושפלים כנגד הרוח שהעיפה פתיתי שלג רועדים הישר אל פנינו.

הובלתי את שון אל הבניין הנטוש שמקיימים בו את השוק השחור. דפקתי על הדלת חמש פעמים, בקצב משתנה, ועין הציצה בי.
הדלת נפתחה, וקולה של גברת לונדון נשמע ברור ונוקב באוויר הקפוא.
"שיער כחול! לא ראינו אותך הרבה זמן." אמרה גברת לונדון. היא חייכה חיוך רחב והביטה בי. אז ראתה את שון.
"הוא איתי," מיהרתי לומר. שון הנהן ושפשף את ידיו זו בזו. "אפשר להיכנס?" שאל. "לא ממש מתחשק לי להפוך לניצב קרח." גברת לונדון הנהנה.
היא נסוגה לאחור ואני התקדמתי פנימה בצעדים בוטחים. גברת לונדון נעמדה מאחורי הדוכן שלה ובחשה במרק שלה, שתמיד הכיל חתיכות בשר בלי מזוהות.
שון העווה את אפו.
"אתה נראה כל כך יוצא-דופן פה," אמרתי. הוא באמת נראה ככה, מתנשא בערך כעשרים סנטימטרים מעל כולם.
"אני מעדיף שיוצאי הדופן יחפשו אותי ולא שאני אצטרך למצוא אותם," אמר.
"זה היה משפט מוזר ובלתי מובן בעליל," אמרתי והתקדמתי לעבר הדוכן הראשון. מוכר זקן שמספר כלל שיניו היו חמש חייך אליי.
הוא מכר שוקולד.
"כמה עולה השוקולד?" שאלתי. הוא התבונן בי מעט, בכפפות הבלויות ובבגדים הגדולים מידי שלי והחווה בראשו ברחמים, למרות שלי יש מספיק אוכל ואני בריאה הרבה יותר ממנו.
הוא זקר שלוש אצבעות.
"לא," אמרתי. הנחתי שטר של עשר על הדלפק ותחבתי בזהירות חפיסה של שוקולד, עטופה בנייר כסף מרשרש, לתוך כיס מעילי. האיש ניסה להחזיר לי את הכסף, אבל הנדתי בראשי בתקיפות והמשכתי הלאה.
אולי נראיתי מסכנה, אבל לא הייתי כזו. בטח שלא יותר ממנו. אני לא נאלצתי לעבוד, היה לי מספיק אוכל וכסף והייתי בריאה. מה גם שרחמים מאדם שיש לו רק חמש שיניים בפה לא נראו לי כמשהו ראוי.
"אז בגלל שאת כל כך חסודה ונעימה יש לנו פחות שבע מטבעות," אמר שון. הקול שלו נשמע עליז והוא המשיך לדוכן הבא. נער בן גילי בערך מכר כלי אלקטרוניקה מתכתיים וישנים.
הבטתי בחלקי רדיו מפורקים. הם נצצו באור הקלוש שהאיר את המקום, מתכתיים ובוהקים.
"כמה?" שאלתי את הנער. הוא משך בכתפיו החסונות, ממצמץ בעצלות.
"הוא מפורק. חמישה מטבעות," הוא אמר.
ספרתי בקפידה חמישה מטבעות והנחתי אותם על השולחן. הנער הסתובב לאחור וחזר עם קופסה.
הנער גרף את כל כלי הרדיו לקופסת המתכת והביא לי אותה בעיניים אדישות ועצלות. ירוקות.
שון אמר משהו והתקדם לדוכן המרק של גברת לונדון, צעדיו הגדולים מותירים אותי מאחור.
"בוגר מאוד," אמרתי. גברת לונדון הרימה גבה אחת וחייכה.
"היי, גברת לונדון," אמרתי. היא המשיכה לחייך והנהנה בראשה קלות.
"איזה מרק יש היום?" שאלתי.
"פטריות, ירקות שורש ובשר." אמרה גברת לונדון. היא עזבה לרגע את הקדרה הגדולה והוציאה שתי צלחות ממקום כלשהו לא ידוע.
"בשר מה?" שאל שון. הוא הביט במרק בחשדנות, למרות שהוא דווקא נראה הרבה יותר טוב מהמרקים הרגילים של גברת לונדון. בלי גושים בלתי-מזוהים. פחות מימי.
"אף אחד לא יודע," אמרתי במסתוריות מאולצות-משהו. "אפילו לא גברת לונדון," הוספתי.
"אני יודעת ממה המרק שלי עשוי, ילדה," אמרה גברת לונדון בעווית פנים. עיניה הכחולות נבלעו תחת הקמטים. "חזיר, ילד." אמרה.
"כבר כמה זמן החזיר הזה מת?" שאל שון בזהירות.
"מספיק זמן," אמרה גברת לונדון. "כמה צלחות?" שאלה.
"אתה רוצה מרק?" שאלתי את שון. הוא נראה מסתייג, והניד בראשו לשלילה. "שלוש," אמרתי.
"מחר בבוקר," אמרה לי גברת לונדון. היא נעצה בי מבט נוקב ותקעה אצבע בכתפי. "שמונה. אל תאחרי." אמרה.
גברת לונדון מזגה במומחיות את המרק במצקת עץ אל תוך קופסה גדולה וסגרה את המכסה. היא העבירה את הקופסה לשון ונעצה בו מבט נוקב.
"אל תלכלכך על המרק שלי," אמרה. "ותשמור עליו טוב."
הנחתי שטר של עשר על השולחן של גברת לונדון. היא חייכה אליי, למרות שמבטה היה חשדני ועוד הופנה לכיוון של שון, שחייך חיוך שהסתיר כמעט לגמרי את עיניו והניף את ידו לשלום.
"אידיוט," הפטרתי לעברו. הוא הסיר את חיוכו לרגע ועטה על פניו חיוך אחר, רגוע יותר.
"עכשיו את מכירה אותי כמו שצריך."
גלגלתי את עיני, תנועה שפעם הייתה מזוהה עימי. לפני שהכל קרס, התמוטט לאיטו.
"אתה מוכן לבוא, או שאצטרך להקיז את טיפת דמך האחרונה?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"חתיכת ביטוי," אמר שון.
"ואתה חתיכת אידיוט. קדימה, בוא כבר."