כתמי צבע- פרק שביעי: הזדמנות

השלג כיסה את המרצפות העגולות והשחוקות לגמרי, ולא יכולתי לראות דבר מלבד לבן מסנוור.
הוא עוד המשיך לרדת, והבטתי בו יורד, מנקה את הרחוב מכל הסבל שאפף אותו, כאילו נתן לו הזדמנות חדשה.
שון נעצר ובהה בשלג.
"במזרח כמעט ולא יורד שלג, ככה שכל העניין הזה של דברים לבנים שיורדים מהשמיים די מוזר לי," הוא אמר. עיניו ננעצו בשלג, והוא קימט את מצחו בהבעה שגרמה לו להיראות קשה-הבנה.
"כאילו שבגבעות הדרומיות ירד יותר," אמרתי לו. "תיאלץ להתרגל. שלג יורד פה עד מאי. אז הוא עושה מנוחה קצרה של חמישה חודשים וחוזר עוד פעם." עצרתי ובהיתי באופק, בבניינים האפורים הזהים למראה. "מתרגלים לזה," הוספתי. רעש כלשהו של נבירה נשמע, של שלג נגרר ממקום למקום, אבל לא הפנתי מבט לאחור. בהיתי בנקודת החיבור של ההרים עם השמיים, ביופיים הפסטורלי של ההרים שהחביא את מרכז המלחמה שהרסה חיים ויצרה אותם מחדש, בונה אותם באכזריות שרק ממשלה שמקריבה את בניה ובנותיה למען כבודה מסוגלת לבנות מחדש.
מקריבה את שטחיה, מקריבה את עתידה למען כבודה הרגעי, מקריבה את התקווה לעולם טוב יותר להפך האבסורדי עד גיחוך שלו.
עצמתי לרגע את עיניי והנחתי לשלג לרפרף עליי בעודו מסתחרר בחינניות כמו רקדנית בלט עם חצאיתה המתנפנפת, ולרגע חזרתי להיות הילדה הקטנה שצופה באחותה מסתחררת לצלילי הפסנתר.
כשהסתובבתי לעבר שון ראיתי אותו מחזיק משהו בין ידיו. ספר. הצצתי בכריכה שלו. היא הייתה עשויה עור, בלויה ורכה משימוש. האותיות הטבועות עליה השתלבו זו בזו ופגמי הזמן עשו את שלהם, כך שלא יכלתי לקרוא את הכתוב, רק לזהות אותיות. הספר היה מכוסה שלג, והוא נמס אל תוך הדפים.
"אני מכיר את הספר הזה," אמר שון. הבטתי בו, בעיניו, והן נראו נוגות וכאובות. לקחתי את הספר מידיו והעברתי את אצבעי על שדרתו. היא הייתה מחוספסת קלות, והפניתי את מבטי אל תוך עיניו של שון.
"איך ידעת שהוא נמצא שם?" אמרתי. היטבתי את אחיזתי בספר והשפלתי את מבטי אל השלג, אל טביעות כפות ידיו ואת הבורות המתמלאים לאיטם בעוד השלג ממשיך לרדת.
"ניסיתי ללכת ומשהו פגע ברגל שלי," הוא אמר. עיניו ליטפו את כריכת הספר השחורה והכנסתי אותו אל תוך המעיל שלי.
"נלך?" שאלתי. הקור הנוקב דקר את העור החשוף שלי, שהסתכם בפניי ואצבעות כפות הידיים, אבל בכל זאת היה בלתי נסבל.
שון הנהן והתכופף להרים את קופסת המרק. הוא אחז אותה ביד אחת ואת היד השנייה הכניס לכיס מעילו.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו, והכנסתי אותן לתוך כיסי המעיל שלי. פינות הספר דקרו את צלעותיי, למרות הסוודר שלבשתי והחולצה העבה שמתחתיו.
השפלתי את ראשי נגד הקור והרוח שהעיפה פתיתי שלג אל תוך העיניים שלי. רטנתי בעצבנות והצמדתי את סנטרי לבטנת המעיל החמימה.
ההליכה נמשכה כך, בברכיים טובעות בשלג ובפנים מוסתרות למחצה ואף לא מילה הועברה ביני לבין שון.
כשהגענו לבסוף לבניין, המפרקים שלי כאבו כאילו סכין נושק אליהן.
פתחתי את שער הבניין, שנפתח בחריקה שנשמעה כמו צרחה אנושית, דומה מידי לצרחותיהם של הגוועים ברעב בגבעות.
עצמתי את עיני לרגע, ומראם של אנשי הכפר השדופים מהלכים ברחובות, עיניהם הפעורות אפלוליות וחסרות רגש.
"סם," אמר שון. הוא נגע בכתפי באצבע ארוכה אחת, והתנערתי מהמגע שלו. פתחתי את דלת הכניסה בעזרת כתפי, ושון נכנס, מבטו מודאג ושלו.

"אוי, נו באמת. תני לי הזדמנות להיות ג'נטלמן," אמר שון. גלגלתי עיניים כשהוא פלט צחוק קצר.
סגרתי את הדלת מאחורי, והאור היחיד שהאיר את חדר המדרגות הסתלק. הסתלק לו בצעדי ענק, כשרק רעש רגלינו המדדות במעלה המדרגות נשמע. בבניין שכבר לא קיים, ברחוב שכבר לא קיים, בעיר שכבר לא קיימת. ואולי גם אנחנו כבר לא קיימים?
טיפסנו במעלה המדרגות, והראש שלי הספיק להתמלא מחדש במחשבות בזמן ששון פתח את דלת הדירה.
הוא הניח את קופסת המרק על דלפק המטבח, והסתובב לעברי כשסגרתי את הדלת. התיישבתי בכבדות על הספה ופתחתי את כפתורי המעיל שלי.
הורדתי את הסוודר השחור שעטף אותי ברכותו המחממת יתר על המידה ונשארתי בחולצה עבה בלבד.
פיזרתי את שיערי מהפקעת שעטפה אותו והסטתי אותו מאחורי האוזניים. שון השמיע רעשים במטבח, ולא טרחתי לבדוק מה לעזאזל הוא עושה.
הרמתי את רגליי על השולחן הקטן ופתחתי את הספר בלוי-הכריכה.
הספר כלל שבעה סיפורים קצרים, ולא היה עב-כרס במיוחד.
"כתביה של ונוס ג'ין וונדר," נכתב בדיו על העמוד הראשון. הדיו דימם.
העברתי עוד עמוד, "מוכנה" נפשית לקרוא עוד סיפור אהבה "מותח" בין גיבורת הסיפור היפהפייה לבין הגבר החתיך בקנה מידה בלתי אנושי שאסור להם להיות ביחד והם מתמרדים על ההסכמים, אבל, ובכן, לא ציפיתי לזה.

"אוואנה מעולם לא חשבה שפתיתי השלג הרכים והמסתחררים יכולים להיות מרושעים. השלג סימן בעיניה תום, שכבה רכה של שלווה ותום וניקיון על הכל.
הדממה עטפה את אוויר דצמבר הקפוא בשקט חסר משמעות, ואוואנה בהתה בשלג הנוחת ברכות על הארץ וצובע בה גוונים של לבן.
היא עצמה את עיניה והניחה לשלג לעטוף אותה, כמו מלאך מוות שבא לנקום ולאסוף את נשמות בני האדם.
נשימותיה הפכו לאדים שהתפוגגו לאחר זמן מה של ריחוף והשלג עוד כיסה אותה ברכות מנחמת וקרירה.
אף על פי שהקור הצליף בה באכזריות שקטעה את הגיגיה המורכבים ובו זמנית עזרה לה למקד אותם, היא עדיין עמדה וידיה פרושות, כאילו מקבלת בברכה את השלג הנוחת ברכות, רועד בדרכו מטה.
היא שמעה את הצעדים רומסים את השלג, מותירים עקבות של שלג שיהפוך במהרה לקרח, היא שמעה את הרוח, שנשבה כעת, גם היא דוממת כמעט לגמרי, מעיפה את השיער אל תוך העיניים.
"אייווי," אמרה אוואנה. היא לא הסתובבה עדיין, וכשהרגישה כף יד על כתפה זיהתה את המגע המגונן של אהובתה.
כשהסתובבה לעברה, עיניה היו רכות כמעט כמו מגעו של השלג, מוצפות באהבה שהייתה עדינה ושברירית, ובו זמנית- חזקה ומטורפת.
אייווי חייכה, והחיוך הציף את אוואנה באושר. היא התמרדה אך ורק בו, בחיוך שפרש את שפתיה הרכות של אייווי.
היא לא הבחינה בחיוורון עורה, לא בצלקות שכיסו את מה שנגלה ממפרקיה, פס יחיד בין המעיל לכפפות, לא בשקיות הכהות שנתלו תחת עיניה. היא הייתה מרוכזת רק בחיוך שפרש את שפתיה של אייווי.
היא הצמידה את שפתיה שלה ברוך על שפתיה של אייווי. כשהרוך נעלם ופינה את קומו לנשיקה עוצמתית אייווי התנתקה בעדינות וליטפה את לחיה של אוואנה באצבע עטוית כפפה אחת.
מגע הכפפה המחוספסת על לחיה של אוואנה העביר בה צמרמורת.
"אני אוהבת אותך," אמרה אייווי. קולה נשמע נוגה במידה מסיומת. אוואנה חייכה קלות למשמע המילים.
"אייווי," אמרה אוואנה. די היה בצליל שמה של אייווי על לשנוה כדי שתיתקף פליאה.
אייווי חיכה אליה, והסיטה קווצה אחת של שיער בלונדיני בהיר מאחורי אוזניה.
"אני אוהבת אותך," אמרה אוואנה. קולה נשמע מרוחק אלפי מיילים ממנה. נדמה היה שאייווי לא שומעת אותה.
עיניה של אייווי היו כחולות וגדולות מהרגיל, והן כמעט רעדו.
אוואנה נגעה בלחיה של אייווי בעדינות. אייווי עצמה את עיניה והתנשפה. דמעות זלגו במורד לחייה, רותחות מחום ומיד קופאות על פניה. ומה הטעם למחות אותן, להעמיד פנים?
"אייווי," אמרה אוואנה. היא רצתה לשאול אותה למה היא בוכה, מה קרה, אבל המילים לא יצאו החוצה.
"אל תכעסי עליי," אמרה אייווי, קולה רועד וחרישי.
אוואנה הביטה בה בתמיהה.
אייווי הושיטה יד לכיסה, והוציא סכין. אוואנה הבינה בטשטוש מה היא מתכוונת לעשות.
"אייווי!" זעקה.
אייווי הנידה בראשה, עיניה עצומות. שיערה התפזר סביב כתפיה ושיווה לה מראה צעיר יותר.
"אני אוהבת אותך מספיק כדי לעשות את זה," אמרה אייווי. היא פקחה את עיניה לשבריר שנייה וצל של חיוך עלה על שפתיה.
אוואנה קפאה.
"להתראות," אמרה אייווי.
היא נעצה את הסכין בליבה, ומתה עוד לפני שגופתה נפלה ארצה.
אוואנה קרסה אל השלג, שהספיק להתכסות באדום. אייווי.
היא בכתה וליטפה בפעם האחרונה את לחייה של אהובתה."

הוא נגע בי, הסיפור. נגעה בי הצורה שבה לאוואנה לא הייתה הזדמנות להציל את אייווי, שאייווי לא נתנה לאוואנה הזדמנות להבין מדוע. נגע בי בצורה שפעם הייתה נראית לי מגוחכת, אבל אהבתי אותו די כדי לזכור אותו בעל פה.
עד היום יש לי את הספר. אני מביטה בו ברגעים אלו ממש. האותיות כבר ישנות, חלק מהדפים התייבשו בצורת גלים, זכר לשלג שנמס בתוכם, צהבהבים ומחוספסים.

"סם?" שאל שון. עיניו היו כהות באור הגווע לאיטו, והאישונים בלעו כמעט את כל הכחול שבעיניו.
"מה?" שאלתי. סגרתי את הספר בחבטה וריכזתי את מלוא תשומת הלב שלי בדבריו של שון.
"את יודעת למה קוראים לעבר עבר?" הוא שאל. הוא לא נתן לי שהות לענות לו לפני שהמשיך בדבריו. "כי הוא עבר. להתעסק בו ולנתח שוב ושוב מה קרה ומה היית עושה אילו זה לא בריא. אוקיי, סם? תני למה שאני אומר הזדמנות. כי, מה שווה העבר ללא הווה? או יותר מכך, ללא העתיד?"
לא היו לי מילים להשיב בעזרתן לדבריו, שכאילו הועתקו מתוך המוח שלי. אבל לא יכולתי להניח לעבר, לא יכולתי לעזוב אותו בשקט, אפילו לא לרגע.
בעולם שבו אתה לא יכול להיות בטוח שיש לך עתיד, מה נותר לך מלבד העבר?

–
אוקיי. הודעה: בככל הנראה יהיו לסיפור חמישה עשר פרקים בלבד כולל אפילוג.
החל מהפרק הבא, כולל, יתחיל לעלות פרק בשבוע, ימי ראשון בסביבות שלוש בצהריים.
כרגיל, ביקורות, הערות והארות יתקבלו בברכה^^