כתמי צבע- פרק רביעי: סופים טובים יש רק באגדות

אני דווקא די מרוצה.
–
פניו של סוואן היו מסותתות בעצב החודר של החיים המתים למחצה, החיים שחלק מהם כבר מת. הוא היה ריק, ויכולתי לראות את העצב נוטף ממנו, מן עצבות-מעומעמת-ממורמרת שנוטפת ממנו כמו גלדי שעווה על נרות ארוכים.
זה היה יום השנה. סוואן שקע כהרגלו בעצב שלו, ואני ריחפתי בבית כמו רוח רפאים. סוואן בהה באוויר או קרא.
"כמה זמן לקח לו למות?" שאל סוואן. הוא הפך דף בספרו, מרים את מבטו לאט.
"מה?" שאלתי. מצמתי בחוסר הבנה מוחלט.
"החייל. כמה זמן לקח לו למות?" שאל סוואן. הוא סגר את הספר בחבטה והביט בי.
"אני לא יודעת," אמרתי. נזכרתי בסכין שפילחה את עורו, שוב ושוב ושוב. "לא היה לי אכפת."
בהיתי בסוואן. "עדיין לא אכפת לי." נשכתי את שפתי התחתונה. "אתה חושב שהפכתי לרוצחת?"
"תלוי," אמר סוואן. "אני לא חושב שאת רוצחת. את בסך הכל נקמת את הנקמה שלך. היית צריכה לנקום." סוואן עצם את עיניו, ואז פקח אותן בחזרה.
"את חושבת שאת רוצחת?"
"לא. לא יודעת. אולי."
"נהנית לרצוח אותו?"
"חלק ממני נהנה בגלל הנקמה. אבל, לשאלתך, לא. כעסתי מידי."
"אז את לא רוצחת, סם."
"אתה נהנית כשהרגת?"
"לא. הגנתי על עצמי. את נקמת. זה עדיין לא הופך אותך לרוצחת בדם קר."
"אז מה אני? רוצחת בדם חם?"
"סם-"
"די עם ה'סם' הזה שלך. אני רוצה לדעת אם אני רוצחת או לא."
"מספיק. את לא רוצחת."
"טוב. נגיד שלא. מה אני עושה עכשיו?"
"כלום," אמר סוואן. קולו היה רגוע לחלוטין. "מחרתיים אני אלך לבדוק מה עם הגופה, סם."
סוואן היה קר רוח כרגיל. לפעמים היה אפשר לשגות בו ולומר שהוא אדיש, אך סוואן לא היה אדיש. הוא ידע להפריד בין הרצונות שלו לבין המעשים, בצורה שלעיתים הייתה קרה ומחושבת, אבל לא אדישה.
"טוב."
הוא חזר לספרו, עדיין עצוב כל כך. אף פעם לא שאלתי דבר על משפחתו, וסוואן מצידו לא נידב פרטים. ידעתי שקרה להם משהו שקשור היה ביום השנה, ויום למחרת סוואן הועבר להורים המאמצים שלו, אלו שהותירו בו שש צלקות ארוכות והרבה מאוד הרהורים.
יום השנה היה אמור להיות יום שמח. אף פעם לא ידעתי למה, אבל אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, מתרוצצת ברחובות, זרועי וזרועו של סבסטיאן משולבות יחדיו. היינו מאושרים, לבושים לבן, כמו כל שאר הילדים.
ואז, ביום המאושר, פרצה המלחמה.
"- מה את אומרת?"
"סליחה?" הבטתי בסוואן.
"שאלתי אותך אם את רוצה לאכול דג." אמר סוואן. הוא שמט את ספרו, לא לפני שסימן בקפדנות את העמוד שבו עצר.
"אה. כן, אני אשמח לאכול דג," אמרתי.
"את עוד חושבת על סבסטיאן?" שאל סוואן ברכות. הוא התקרב עליי, אצבעו מברישה ברכות על זרועי.
"לא. חשבתי על יום השנה," אמרתי. סוואן קפא.
"בסדר," אמר והסתובב אל המטבח.
*
כשעצמתי את עיניי היו כמה דברים שהטרידו את מנוחתי. שוב היער, שוב הדם, שוב מגעו הרך של הבשר תחת אצבעותיי, כמו מתמוסס תחת מגע הסכין. שוב הדם, חלקלק וקריר על אצבעותיי. שוב חבטת הגופה כשפגעה במתכת, נעלמת מן העין. למה הפכתי?
"לא," אמרתי לעצמי בקול. התהפכתי במיטה, בוהה בקיר. "אני – לא – רוצחת. אני לא רוצחת."
אבל אני כן. רצחתי משיהו. רצחתי חייל, אמנם אלמוני אך כזה שהרג את סבסטיאן ורבים אחרים.
אם הגנב מגנב פטור, אז הרוצח רוצח פטור גם כן?
לא ידעתי מה התשובה. לעזאזל, כבר לא ידעתי מי אני, ושמי, סמנת'ה אשלינג רין הפך לתגית.
סם נבלעה בתוכו, נפלה בין ה – נת'ה של סמנת'ה לבין ה – לינג של אשלינג. סם נעלמה.
אני נעלמתי.
"קחי את עצמך בידיים. את חזקה, את לא תישברי. את לא יכולה להישבר. את לא תשברי. אם תשברי, אף אחד לא יוכל להרכיב את הרסיסים שהיו את מחדש."
שוב דיברתי לעצמי בקול רם. האמירה של הדברים בקול רם גרמה לי למקד את המחשבות שלי. לדמיין שסבסטיאן מדבר איתי.
השמיכה עטפה אותי כמו גולם, ושיערי התפזר על הכר מאחורי, כמו מניפה קטועה מבד סאטן כחול.

–
היה הייתה נערה כחולת שיער. כשהייתה נערה, היא הייתה מאושרת, תפסה בקלילות את האושר בין שתי ידייה, מחזיקה אותו בין עשרת אצבעותיה.
אבל האושר היה חמקמק, כשהייתה בת שלוש-עשרה חמק מבין אצבעותיה הארוכות.
חברה הטוב ביותר מת. נרצח, ליתר דיוק. היא הרגישה ריקנות מבעבעת. היא הרגישה שחומצה מאכלת את מה שהיה החלק האכפתי בלב שלה. היא הרגישה שאין סיבה שתישאר בעיר הולדתה, מקום שבו זכרו רודף אותה ואת נשמתה.
אז היא ברחה.
היא שוטטה ביער שבו נרצח. היא יכלה לשמוע את העלים מתפצחים תחת נעליה, את הרוח מנשבת בין העצים. היא הייתה רואה את דמותו מידי פעם. אז הייתה עוצר, קוברת את ראשה בין רגליה.
היא לא בכתה.
לאחר מכן היא הרגישה מספיק חזקה. היא צרחה שהיא שונאת את המדינה, את ראש הממשלה, את הצבא, את החייל שלקח ממנה את חברה היחיד. היא צרחה שזו אשמתם שהמלחמה בכלל פרצה, אשמתם המלאה.
אבל היא שמעה קול. הנערה התרוממה, ובפסיעות חתוליות כמעט דוממות- בכל זאת, העלים היו קשים וכיסו את האדמה- התקדמה אל המקום שממנו נשמע הקול.
היא ראתה נער כהה-שיער מדמם, מדמדם בין המוות לחיים. הוא היה די צלול יחסית לאחד כזה.
קולו זרם בינה לבינו, ושב בחזרה. גווע.
"בבקשה…" אמר. הוא כיסה את זרועותיו ברישול, ובסקרנות היא הציצה בהן. הסקרנות התנדפה כשראתה את בשרו החתוך.
"מה זה?" אלו היו המילים הראשונות שהיא אמרה לו. ולחשוב שבעתיד יחליפו בניהם כל כך הרבה מאלו.
"דם. מעודך לא ראית דם?" הנער גיחך. או לפחות ניסה להשמיע משהו שהיה אמור להיות גיחוך. היא קיבלה סחרחורת. דם, דם, מכסה את שיערו הבהיר ואת האדמה. נספג אט אט אל תוך האדמה, צובע את הגרגירים הרטובים מעט באדום.
הנערה כחולת השיער צנחה ארצה. אל האדמה. דם, דם, אדמה.
"ילדה?" שאל הנער.
היא בקושי שמעה את קולו. הוא הדהד בין הסחרחורת שלה. היא נשמה בכבדות.
הנערה עצמה את עיניה. היא בלעה את רוקה, שהפך צמיגי פתאום.
"אני.. אני בסדר."
הנער היה ספקן. טוב, הוא כנראה היה אמור להיות ספקן, אבל עיניו פלבלו ועורו החוויר פי כמה.
"אתה לא נראה ככה," אמרה. היא רכה והוציאה מתיקה בד קנבס. היא קרעה אותו לחתיכות. אז הוציאה מתיקה בקבוק קטן של אלכוהול רפואי לחיטוי, וטבלה את הבד באלכוהול. היא חבשה את זרועותיו.
על כל זרוע היו שלושה חתכים ארוכים. היא סיימה לחבוש את זרועותיו בחובבניות והתיישבה לצידו.
הנער נראה טוב יותר.
"סם, דרך אגב."אמר בהנהון קל. הנער הרים מבט.
"קיצור של סמנת'ה?" ניחש.
הנערה הנהנה, ואז משכה בכתפייה.
"סוואן," אמר. "הייתי אומר נעים הכיר, אבל יותר מזל להכיר. הצלת אותי. תודה." הנערה חייכה קלות. חיוכה הראשון מאז המקרה.
הם ישבו זה לצד זה, המער החבוש והנערה כחולת השיער, והמילים זרמו בניהם, כשהנער עדיין חלוש והנערה עדיין כאובה. באותו הלילה הם ישנו ביער. זה לצד זה, אבל עדיין שומרים על מרחק.
הנערה בכתה והזיעה.
הנער כבש את צרחותיו בעלים.
הנערה נרדמה.
הנער נרדם.

"קומי," אמר לה בבוקר. עיניו היו מעורפלות משינה והדם על תחבושותיו נראה ככתמי צבע אדומים על רקע לבן.
"לא," אמרה, מסתובבת על גבה, מביטה בו.
"קומי," אמר שוב, מנער אותה.
"לא." אמרה הנערה.
הוא גרר אותה לעמידה, ואת שאר הדרך הם עברו בשתיקה שהופרה מידי פעם בהשתעלות או דיבור סרק.

—
"עוד כמה יש ללכת?" שאלה כחולת השיער. "לאן הולכים, בכלל?"
"מקום מבטחים," אמר הנער, ובכך נסגר העניין.

—
"לאיזו דירה?" שאלה הנערה.
"זו," אמר הנער. הוא הוציא מכיסו מפתח חלוד. הוא פתח את דלת הדירה והחווה בידו על הספה הבלויה ופינת האוכל החורקת.
"לא הרבה," אמר. "אבל מספיק בשבילנו."

—
השנים חלפו. הדירה נשארה כמו שהייתה באותו היום, אחרי שכרתו בניהם ברית בשתיקה, שני נערים בני שלוש-עשרה. הנערה לעומת זאת גבהה, פציעותיו של הנער הפכו לצלקות והגלידו. הזיכרונות של שניהם היו טריים עדיין.

—
הנערה צעדה ברחוב. החייל שהרג את חברה התגלה מולה ובשרו היה רך תחת הסכין. דמו, חלקלק על אצבעותיה מנע ממנה לישון.

*
הסיפור הזה, ילדים, לא נגמר בסוף טוב. סופים טובים – קיימים רק באגדות.