כתמי צבע- פרק ראשון: עוד זוכרת

הטמפרטורות ירדו ככל שחודש ינואר התקרב. באותו הזמן הן ריקדו באכזריות בין נקודת האפס לקצת פחות ממנה. היה קר, כמובן. כל כך קר עד שנאלצתי ללבוש לשוה סוודרים, מעיל וצעיף, ועדיין היה לי קר. הרוח הצליחה לחדור דרך התפרים שניקב המחט, והקפיאה אותי כמעט לגמרי.
ערב ירד, כמעט בחשאי, גלימה סגולה שהחליקה בין הסמטאות במשב רוח קר.
סוואן הכין תה. הוא זמזם לעצמו מנגינה כלשהי שלא הכרתי. שיערו נתלה, בקווצות נקיות,על פניו. הוא התרחץ, סוף כל סוף, והיה נקי מאפר, מלכלוך ומזכרונות.
הוא התקדם לעבר פינת האוכל שבה ישבתי, גרביו מחליקות על הרצפה חרש. בידו היו שני ספלים, ובלטו לעיני רשת של סדקים שהתפרשה על כל אחד מהם, דקיקה כקורי עכביש.
הוא הושיט לי את אחד מהספלים, והנהנתי בתודה. לגמתי מהתה במהירות, על אף שהיה חם מאוד. סוואן התיישב לצידי, מבטו נעוץ בציור שציירתי מוקדם יותר באותו היום. עיניו האפילו והוא הסיט את מבטו מהציור. הוא לגם שוב מן התה. כשם לב למבטי הנעוץ בו, השיב במבט מתעניין ומחוייך משלו.
לגמתי שנית מן התה, וסוואן הביט בי. הבעתו הייתה בלתי ניתנת לפענוח. אז לא הייתי בטוחה אם הייתה בכלל הבעה לפענח. היום אני עדיין לא בטוחה. הרמתי גבה משתיקה וסיימתי את כוס התה. הנחתי את הספל הריק על השולחן, מולי.
מבטו של סוואן ננעץ בספל התה שלי. עיניו כאילו ליטפו אותו, עוברות כמו מגע אצבעות על שוליו. לקחתי בשתיקה דף נייר מערימת הדפים באמצע השולחן. סוואן הוריד לי מהמדף עט נוצה וקסת דיו, מבין בשתיקה שאני רוצה –צריכה- לצייר. טבלתי את קצה העט בדיו.
העברתי את העט על הנייר. רק הנייר, העט ואני היינו קיימים, דבר מלבד זה לא היה חשוב. לא הייתי מודעת לגשם שבחוץ, שהתחיל ברכות והתעצם ככל שמחוגי השעון נעו בשתיקה.
העלתי, כאילו באוב, את זכר דבריו של אחי, בפעם הראשונה אחרי שעזבתי את הבית. הוא נעלם כשהייתי בת עשר, וחזר כשהייתי בת שלוש עשרה. אני נעלמתי כשהייתי בת שלוש עשרה, ולא שבתי מעולם.
*
"בפעם האחרונה שראיתי אותך היית בת עשר." הוא הביט בי, עיניו הכהות נעוצות בעיני. כתמי צבע שחורים על רקע פני שיש. עיניו היו מכוסות דוק מחשבה, ותחתו היו אפופות אפלה, אובדן ומסתורין.
אפלה כמעט משתקת.
"השתנת," אמרתי אני. הוא בהחלט השתנה. עיניו כאילו כהו, קומתו גבהה, ושיערו, שבעבר היה בהיר עד מאוד, התבהר עוד יותר, צבעו כשל שלהבת נר. כאילו באופן מואץ, אחי הזדקן.
"גם את," חייך. "בעבר היית פטפטנית יותר." חיוכו היה החיוך העצוב ביותר שראיתי מעולם.
"מה עבר עלייך?" שאלתי בלחש. עיניו רפרפו על פני, ולמרות שהיה מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד, הן היו זקנות בהרבה מגילו האמיתי. הן היו מנוסות יותר.
"עברו עליי כמה דברים," התחמק.
"דברים קשים?" שאלתי.
"כן." אמר, מביט באופק, בקו החיבור של השמש השוקעת לאיטה אל הים. אז הסתובב אליי.
"מספיק קשים כדי שתחזור?" שאלתי. אני מניחה שהייתי תקווה בקולי.
"כן. לא יודע. אולי." מבטו חזר אל השמש.
"תחליט."
"אני לא יודע, סם. אם הייתי יודע, אולי לא הייתי עוזב מלכתחילה. אבל לא ידעתי, ואני לא יודע, סמנתה. את מבינה שהייתי חייב לעזוב?"
"קרא לי סם," אמרתי, וקולי היה פלדה. "אני מבינה למה עזבת. אבל אני לא מבינה איך, בצורה כל כך קרה ומחושבת. אני מבינה, אבל לא סולחת לך. לעולם לא אסלח לך."
"אני יודע שלא, סם." אמר בעצב. "אני יודע שלא תסלחי לי, אבל אני מצטער בכל זאת."
"אני יודעת, ואני בכל זאת שמחה שחזרת."
"גם אני שמח לחזור." הוא הביט בי, סקרן.
"אני חוזר. הפעם לתמיד." הוא המתין עד שאגיב.
"אמא תשמח," אמרתי. הוא חזר להביט בשמש, שהותירה אחריה רק פס דק של אור שהספיק אך בקושי להאיר את המזח. אז הושיט לי את ידו, ואחזתי בה. היא הייתה חמימה, מחוספסת. לא כמו קודם. הוא חייך.
"בואי, אחות קטנה. לא ניפרד לעולם," הבטיח בפזיזות. הוא אחז בכתפיי וחיבק אותי בחוזקה.
הבטתי בשמש, ואז באחי. אז החלטתי לעזוב. חודש לאחר מכן עזבתי. שברתי את ליבה של אמי ואת ליבו של אחי. לא היה לי אכפת.
*
מה הטעם לבכות, אם אפילו את לא מסוגלת לנחם את עצמך?