כתמי צבע- פרק עשירי: זהות

כשפקחתי את עיניי שוב הכאב והצער הלמו בי כגלים. חיכיתי שהם ימותו אל הקצף כשהתעוררתי אל תוך חדר זר. המחוגים נעו בדממה, והזיכרונות צפו עם כל תנועת מחוג.
הדממה הייתה שונה מדממה רגילה. דממה שונה מזו שהשתררה כשסוואן ישב וקרא, כי אז ניתן היה להפר את הדממה בכמה מילים. אבל הדממה הייתה מוחלטת, אינסופית. אין סוואן.
אין סוואן. בהיתי בשעון האורלוגין המתקתק חרש, ושקעתי בתוך הזהות החדשה שלי. אין סוואן. הדחקתי את גופתו של סוואן, של ליזל, של סבסטיאן, דחפתי אותם לתוך כספת נעולה. אין סוואן.
"אני סמנת'ה אשלינג רין," לחשתי. הגרון שלי דאב והלשון שלי הרגישה כמו נייר זכוכית ובכל זאת המשכתי- "אני בת שש עשרה, מהגבעות הדרומיות. בתם של אד ג'ו רין ופאולין ג'ו רין. אחות קטנה לכריסטופר רין ואלנה ג'וליה רין." המשכתי להתנשם ולהתנשף, להחזיר אוויר ולהוציא אותו בחריקה.
"ואני עומדת למות," באותו השלב המילים היו כבדות על לשוני והתעגלו בפי עד שנפלטו החוצה, במין דחיפות שכזו.
המחוגים עוד תקתקו בדממה, שחורים על רקע הלבן. אין סוואן. הבטתי בהם, יושבת על המיטה בתוך סבך של שמיכות, מביטה במחוגים נעים ומתנשפת בכבדות. אין סוואן. תפסתי בסדינים הלבנים בחוזקה והרגשתי את הבד מתפתל בין האצבעות שלי כשאני מוחצת אותם. אין סוואן. התנשפתי והתנשמתי, מלעלעת בכבדות כשראשי מושפל מטה, בקושי מצליחה לנשום. אין סוואן.
הדלת נפתחה, ושון עמד בפתח. אין סוואן. מבטו הכחול התמקד עליי ועל ההתקף שעברתי, הוא התקדם במהירות, שיערו השחור צונח ומכסה את עיניו, נעליו משמיעות רעש כשהן פוגעות ברצפה. אין סוואן. הרעש נכנס לי לתוך המוח וניקר בו כמו שמנקר הנקר את העץ. אין סוואן.
כפות ידיו של שון היו חמימות, רכות ונעימות למגע.
אחזתי בהן חזק, מפחדת לעזוב. "סם," הוא היה רציני, וכל ההומור והעוקצנות נשטפו ממנו כמו הדמעות. נשכתי את שפתי התחתונה והרמתי את מבטי אליו.
"בואי," אמר. הוא החזיק לי את היד, חזק, ועיניו היו גדולות וכחולות והן היו כל כך שבורות, מרוסקות כמו שברי הבניין ורסיסי התקווה שהיינו מטומטמים מספיק כדי לקוות. הוא משך אותי לעמידה, כשאני עוד לבושה במכנסיים מוכתמים בדם ובדמעות ובאבק, נושאים ניחוח של מוות, חבושה בתחבושות סטריליות עבות, והוא פשוט גרר אותי משם.
ריחפתי במורד המדרגות והפסקתי להרגיש כלום. הרגשתי חלולה. מה אכפת לי, בעצם? שהמלחמה תימשך, מה נותר לנו מלבד המלחמה? היא גזלה את הכל כמו טפיל בלתי רצוי, והותירה אחריה רק שאריות. אי אפשר לבסס חיים מהשאריות הללו, ולמי יש כוח לחיות?
די, אמרתי לעצמי. די.
שון הוציא אותי החוצה, וכשאור השמש העולה הכה בעיניי השוקעות הפסקתי להיות אני.
אין סם. היא טבעה בתוך הזיכרונות שלה, אבל יצרה מהן דמות חדשה.
התיישבתי על השלג הרך והתעטפתי במעיל שלי. שון התיישב לצייד, ידינו עוד אחוזו זו בזו. האצבעות שלנו השתרגו זו לתוך זו, והיינו קרובים זה לזה כך שהרגשתי את חום הגוף שלי על לחיי החשופות. התקרבו זה לזה עוד יותר, ופניו היו מול פניי.
עיניו הכחולות היו גדולות בפניו הלבנים, וריסיו השחורים הצלו עליהן כשמצמץ. הוא תפס את כף ידי השנייה ושילב את אצבעותיו באצבעותיי, ועיניו הביטו בי, וראו אותי. הוא לא ראה את כל המסכות שעטיתי, את המסכות שהיו זמן כה רב על פניי עד שכאילו הפכו להיות חלק ממני. אין סם.
הוא התקרב אליי יותר, ואפינו כמעט ונגעו זה בזה. שפתיו היו קרובות לשפתיי, ובאותו הרגע רציתי להתקרב אליו ולחסום את שני הסנטימטרים שהפרידו בינינו בשפתיים שלי, להצמיד אותן לשפתיו ולשכוח מהכל.
אבל הוא חיבק אותי במקום זאת. הוא הצמיד אותי אל גופו, וחיבק אותי חזק כשפניי על כתפו ופניו על כתפי. היינו מחובקים ככה, לחוצים זה אל זה בחוזקה, והנחתי לגוף שלי להתרפות. גפיי היו רכים ונצמדתי אליו כאילו העצמות שלי הן מים.
הוא קירב את שפתיו לאוזני ודיבר.
"את רוצה לחזור לגבעות?" שאל. הוא לחש, ובמילים שלו היו הרבה מכפי שניתן היה להבין. לחזור לגבעות, לחזור הביתה. קירבתי את שפתיו אל אוזנו הימנית ולחשתי:
"כן."

–
מקווה שאהבתם את הפרק, למרות שהפרקים התקצרו בזמן האחרון.
וכמו תמיד: ביקורות, הערות והארות יתקבלו בברכה^^ סביר להניח שאני לא אראה את רובן אבל בכל זאת^^