כתמי צבע- פרק חמישי: אל תהיה תמים

בסופו של דבר הייתי עטופה עדיין בשמיכות כמו גולם. לא רציתי לצאת מהן, לפחות לא עד שאהפוך לפרפר, מה שלא צפוי היה לקרות בזמן הקרוב. הייתי חולה, ואפי נטף באופן קבוע כמו שהתעטשויות זרמו ממני.
סוואן ניסה להאכיל אותי מרק. היה לו טעם מעופש-משהו, ולא משנה כמה מרק בלעתי הוא עלה בחזרה. בשלב מסוים הפסקתי לאכול. זה היה בזבוז של אוכל.
היה לי חום, ובלילות של אותו השבוע הסיוטים פקדו אותי. הייתי מתעוררת מהם, שטופת-זיעה, וסוואן היה שם, כדי למשוך אותי מהשאריות האחרונות של הסיוט, מידי פעם למחות את מצחי הרטוב.
הלילות היו דומים זה לזה באופן מחריד, והימים היו עיסה של חלומות רעים, זיעה, עיטושים ונזלת שנטפה באופן קבוע מאפי.
ובלילה אחד זה השתנה. בחלום, דמותו של סבסטיאן הופיעה לי מול העיניים, ועיניו היו רדופות. הוא הרים את ידיו בכניעה, והחייל תקע בו את הסכין. עד לפה, הכל היה כרגיל. אותו הסיוט בדיוק. כשהדם התחיל לכסות את העלים, יד העירה אותי. הקול בקצה היד דיבר אליי.
"סם? תתעוררי. יש הפצצה."
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. סוואן גרר אותי לעמידה, ובאותו הרגע הוא דמה כל כך סבסטיאן שהתחלתי לצחוק.
סוואן הביט בי בחשד. הוא כיסה את כתפיי בשמיכה משובצת מהוהה שגירדה מעט מעל הסוודרים שלבשתי, וגרר אותי החוצה מהחדר. בשלב מסוים נמאסו עליו הרטינות והרעידות הממושכות שלי והוא סחב אותי בזרועותיו. התנגדתי במרץ. זה לא שההליכה עד לחדר האמבטיה כל כך ארוכה, ולמה לסחוב אדם שמסוגל ללכת בעצמו? אז זה נשמע לי הגיוני.
"תוריד אותי!"
"בשביל שתירדמי בעמידה?" שאל סוואן. הוא הניד בראשו, וקווצות משיערו הכהה נכנסו לעיניו. הוא פתח בבעיטה את דלת האמבטיה והתיישב. אז עזב אותי סוף כל סוף והניח לי להתכרבל כנגד הקיר. הסירנות כאילו לעגו לנו, עולות ויורדות במרץ.
בשלב מסוים בין כאן – חדר האמבטיה, לשם – הסיוטים על עיניו של סבסטיאן המת, סוואן ניער אותי, לא כל כך בעדינות, ואז סחב אותי בחזרה למיטה. כנראה שהסירנות הודיעו על הביטחון המחודש. לא התלוננתי, והמשכתי לנמנם קלות בזרועותיו עד שכיסה אותי בשמיכה, שוב כמו גולם, וחזרתי למיטה שלי, שהייתה חמה וסתורה מכמה לילות של חולי וסיוטים מעצבנים.
עבר ככה שבוע, עד שבבוקר מושלג במיוחד סוואן הכריח אותי לצאת מהמיטה ולאכול. התיישבתי ליד החלון, פותחת עד כמה שהתריסים התקועים מאפשרים פתיחה. הבטתי בחצר המושלגת.
היו שם נער ונערה. הם נראו בערך בגילנו, בסביבות השש-עשרה. הם שוחחו ביניהם, ובזהירות קראתי לסוואן.
"בוא רגע," אמרתי. הוא הביט בי, ואז התקדם, מנגב את ידיו המצולקות במגבת מטבח.
הוא הציץ אל החלון, וכשראה את הנער והנערה החוויר. אז גרר כיסא מפינת האוכל והתיישב לידי, מאזין להם, לא לפני שהניח את סכינו בעדינות על אדן החלון.

"אל תהיה תמים," אמרה הנערה. היא לבשה מעיל כבד וגברי, ושיערה הארוך והפזור השתפל על גבה בגלים רכים ומסודרים להפליא של שיער זהוב. היא חבקה את גופה בעזרת ידיה.
"למה את מתכוונת?" שאל הנער. גם שיערו שלו היו מושלם מידי. שחור, חלק ומעט פרוע. הוא, בניגוד לנערה, לא לבש שום מעיל. יכולתי לראות אותו רועד.
"כל התושבים פה נרצחו, קרוב לוודאי בידי הצבא. אנחנו מוגנים פה." היא העבירה את מבטה על פני הבניינים.
"אבל… את לא חושבת שמסוכן בשבילנו להישאר במקום אחד?" שאל. הוא כיווץ את מצחו בתנועה שהביעה כנראה על אי-שקט.
"פחות מסוכן מלשוטט כשהתמונות שלנו אצל המשטר," אמרה הנערה מבלי להתבונן בנער. היא סקרה את הבניינים בעיניה ומבטה התקבע על הבניין שלנו.
הנער סינן משהו. הוא קבר את ידיו בכיסיו המכנסיים שלבש. הנערה פשטה את המעיל ונתנה לו אותו, בשתיקה. מתחתיו היה לה עוד מעיל, הפעם פחות איכותי מהמעיל הקודם. הנער לבש את המעיל.
"ליזל, את בטוחה שהמקום בטוח?" שאל בחוסר-נחת. הוא הביט בנערה, ליזל ככל הנראה, מחכה למוצא פיה.
"כן," אמרה הנערה. "הוא שומם. תפסיק להיות כל כך מודאג." היא הביטה שוב בנער, ואז חזרה לסקור את הבניינים. אירוניה. שומם. באותו הזמן ליזל באמת חשבה שהמקום שומם, הודתה בפני באחד מלילות חורף קרירים, ספל תה אחוז בין ידיה החיוורות.
"בוא," אמרה. היא התקדמה לעבר כניסת הבניין שלי ושל סוואן. היא פתחה את השער, והוא חרק.
"רואה? אם אנשים היו גרים פה השער היה נפתח בקלות." חובבנית. סוואן ואני השתדלנו שלא להשתמש בשער ונכנסו מהכניסה האחורית כדי שיחשבו שהבניין שומם ויניחו לנו לנפשנו. אבל השער החורק פנה לרעתנו- בגלל שחשבו שהבניין שומם הם נכנסו.
"אני לא רואה כלום. הכל לבן מידי." הנער היה שנון, ציינתי לעצמי. נחמד. אהבתי באותו הזמן שנינויות ומשחקי מילים. עד היום, בעצם, אני אוהבת לשוחח עם אנשים שלשונם מפותלת. השיחה איתם יותר מעניינת.
"ברור שהכל לבן, יורד שלג." אמרה הנערה.
הם נעלמו משדה הראיה שלי. שמעתי עוד דלת נפתחת.
סוואן עמד מאחורי. מבטו היה דואג ושלו.
"נו, בוא כבר," נשמע קול מחדר המדרגות. הנערה טיפסה במדרגות ראשונה, ולאחר כמה שניות של שקט היא המשיכה לעלות.
סוואן הביט בי לרגע, התקדם לעבר הדלת, ואז פתח אותה.
'אני מוקפת במפגרים,' חשבתי באותו הזמן. הנער התנשם וחיפש את כלי הנשק שלו. הנערה צמצמה את עיניה, ידיה מונחות על המעקה והיא בחצי הדרך לקומה למעלה. סוואן שמט את הסכין שלו וסימן לי לבוא.
"אני סוואן, זו סם." אמר סוואן והצביע עליי. הבטתי בו כאילו הוא השתגע. הנער התרחק בחצי צעד והמשיך להביט בי. הוא היה נאה, הבחנתי.
"שון." אמר הנער. הוא הצביע על הנערה. "זו ליזל." הוא עדיין נראה המום מעט. הם היו כל כך טירונים. אפילו לא נרתעו.
"צדקת," אמרתי. הבטתי בליזל. כפות ידיה עוד היו נוקשות ודרוכות על המעקה. "התושבים של כל האזור נרצחו בידי הצבא." קולי היה יבש ממתן עובדות.
"מאיפה הגעתם?" שאל סוואן. עדיין עמדנו בפתח הדירה. ליזל ירדה למטה. קול סוליות הנעליים שלה נוקשות על הרצפה היה חודר כמו קביעת גזר דין מוות. נרעדתי.
"גבעות המזרח," אמר הנער. נשמתי את האוויר לאט. החוצה, פנימה. החוצה, פנימה. פנימה, החוצה.
סוואן העיף בי מבט.
"אני מהגבעות הדרומיות," אמרתי. "קרוב." הוספתי. ליזל התקרבה יותר, עד שעמדה ליד שון, בכניסה לדירה שלנו.
"סוואן הגיע מהביצות." אמרתי. שון המשיך להביט בי. עיניו היו בצבע כחול-אפור מהפנט, כזה שאפשר להביט בהן שעות. ליזל הביטה בסוואן בעיון. עיניה היו זהובות, ומקרוב היא הייתה אפילו יותר מושלמת. עצמות לחיים גבוהות, זוויתיות, שפתיים מלאות, וכמובן, השיער הארוך בגלים זהובים.
"גיל?" שאלה ליזל והחוותה בראשה לעברי.
"שש עשרה. שנינו. אתם?" שאלתי. שון הביט לרגע בסוואן, ואז חזר להביט בי.
"שש עשרה, גם." אמר.
"למה הגעתם לפה?" שאלתי.
שון עצם לרגע את עיניו. "זה סיפור ארוך. אפשר להיכנס?" הבטתי בסוואן. הוא הנהן בראשו, ואז לחש משהו בלי קול. 'אם יקרה משהו יש לנו נשק.' הנהנתי.
"כן," אמרתי. שון נכנס, ואחריו, חושדת מעט יותר, ליזל. היא התיישבה על ספת היחיד. סוואן סינן משהו והתיישב בכורסה. התיישבתי על הספה הזוגית ושון ישב לידי.
"הצבא ניסה לגייס אותי." אמר. הוא הביט באוויר, מבטו תלוי מעט מעל השולחן הישן לבין הקירות החשופים.
"אבל אחרי שהם הרגו את אבא שלנו," הוא המשיך, "לא יכלתי להתגייס. לא יכולתי לשרת עם אותם האנשים שהרגו את אבא שלי כי הוא סירב לספק להם אוכל. אז הרגנו את שלושת החיילים. ראו אותנו. היה מלשן בקהל." קולו של שון היה מנותק, אבל בעיניו היה עצב, ורגש כלשהו שלא הצלחתי לפענח. סוואן העיף בו מבט. בהיתי בו.
"יום למחרת הייתה דפיקה בדלת," המשיכה ליזל. היא סירקה את שיערה בשלוש אצבעות ואז שמטה אותן על ברכה.
"אחינו הקטן פתח את הדלת. היה רעש של נעליים צבאיות." קולה היה נשמע אפילו משועמם, חשבתי. אבל אז מבטה הבזיק לעברי, וראיתי שהיא מנסה להסתיר את העובדה שאותם המקרים פגעו בה, עוטפת את עצמה בשכבות של אדישות. האדישות נסדקה וראיתי מה עמד מתחתיה. ליזל הפגועה.
"הם ירו בו מיד. שון ברח דרך החלון. אמא שלנו מתה גם היא, לפי הירייה הנוספת שנשמעה. אני ברחתי אחרי שון, ויכולנו לראות אותם מוציאים תמונות שלנו מהמסגרת ומכניסים לכיסים. אז החלטנו לברוח. והגענו לכאן," אמרה.
"לא היה לנו מה להפסיד," אמר שון. הוא נשמע ריקני, חלול. ובאותו הרגע התעטשתי. יופי, צינון מטופש.

–
לא ממש אהבתי את הפרק כי הוא הרגיש לי די מאולץ. בכל זאת, ביקורות, הערות והארות יתקבלו בברכה ^^