כשהמסיבה נגמרת

זה שונה, אצל כל אחד. ההרגשה הזו, הרגע הזה, המבט, התחושה, כשהמסיבה נגמרת. כשהמסיבה נגמרה.
זה יכול להיות כל רגע שבעולם…
כשמכבים את האור.
כשיש לך בחילה ואתה מקיא את הנשמה על החבר.
כשלחבר שלך יש בחילה והוא מקיא את הנשמה שלו עליך.
כשכל המוזמנים עוזבים ונשארת רק עם הברמן, הבעלים של האולם והצ'ק.
כשאתה מקבל סמס / שיחה דחופה מהעבודה ודורשים אותך עכשיו.
כשאתה מקבל סמס / שיחה בהולה כי זה קורה עכשיו. היא יולדת.
כשאתה משוחח עם מישהו, והוא מספר לך רכילות טרייה שמחריבה את עולמך הקטן.
כשאתה משוחח עם מישהו, והשיחה לא כמו שהיא אמורה להיות.
כשאתה מרים את הראש מהשולחן, וקולט שהכול מסביבך עשוי מעץ, הכסאות מוערמים, והמלצר מסתכל עליך כל שלוש שניות כדי לראות מתי כבר תעזוב את הקינוח.
כשהקינוח מגיע.
כשהקינוח נגמר.
כשהיא בוכה.
כשהיא צורחת.
כשהוא נעלם.
כשהמוזיקה נפסקת.
כשהאוכל אזל.
כשהבר נסגר.
כשאין תור בשירותים.
כשאתה מבין שזהו, המסיבה נגמרה.

ואתה יוצא החוצה, והרכב שלך הוא היחיד בחניה, חוץ מההסעה של המלצרים.
אתה נכנס, מתניע, ותוהה אם בכלל לחזור הביתה. לקירות ולתקרה, לספה הלבנה. לטלוויזיה, שהשארת דולקת, סתם כדי ליצור הרגשה של בית, של חיים, שיש שם עוד משהו איתך, שאתה לא לבד.
ואתה עולה בהכנעה במדרגות, כי אין לך שום כיוון אחר. פותח את הדלת, מנטרל את האזעקה. מדליק אור קטן, פותח את המקרר, סוגר את המקרר. הולך למקלחת, יוצא, שוטף פנים. חוזר למקרר, פותח אותו, מביט בו מביט בך, סוגר אותו באנחת אכזבה. כי ציפית, איכשהו, עדין, למרות שהוא תמיד מאכזב המקרר הזה, שהוא יפתיע, ומאחורי הדלת יהיה משהו שונה, חדש, אחר, מפתה, מבטיח.
אולי הגיע הזמן לקנות מקרר חדש.
ואתה חוזר למקלחת, מצחצח ת'שיניים, מחזיר את המברשת למקום, וזוכר שהבטחת לעצמך כבר כמה פעמים למצוא למברשת הזו חברה, בת זוג, כי באמת שבודד לה.
ואתה הולך לחדר, נזרק על המיטה, ואחרי חמש דקות ריקות קם באנחת השלמה לכבות את הטלוויזיה.
ואתה חוזר לחדר, מוריד את החולצה, נשאר בבוקסר שחורים, עף על המיטה, עוצם עיניים ומתפלל לחלומות, שיקחו אותך לחיים אחרים.