כשאת ים

את מרחפת בחדר כמו ענן, נשכבת על התקרה ומתסכלת עליי במבט קר, אני נתקף בושה ונושף אדים של זיכרון חרישי. נופל מהכיסא אל הרצפה כאילו נשבר הקרח ואני צולל מבלי להירטב, את מרעימה במבטך את הגלים ואת הטורפים שבמים.
אני כמעט שטובע בחדר הקטן שלי אוחז כאחוז דיבוק בשברי הדברים שהיו שלמים לפני שהגעת כסערה. את שולחת ברקים ורעמים, את מורידה גשם של עצב אני כבר לא מחזיק, מעמד מחניק של בין מים לבינך ואת כחולה בכל כוחך, עצומה וקטנה ובלתי אפשרית.
הגלים עולים ואני כמו בקבוק מלהטט בין המעמקים לקו המים מלא במילות אהבה שלא הספקתי ללחוש באוזנייך, מלאים בחרטה יוקדת ובצער, צוהר של יבשה, אי של אי ודאות כשאת עוד מחליטה לאן להמשיך איתי, להטיח אותי כבובת סמרטוטים מרופטת ולמחוץ אותי תחת גלי הרס הנובעים מעומק כעסך.
רק את סליחתך אבקש, אני כל כך מתבייש בעצמי שאם היה לי לאן הייתי בורח מעצמי. אני צועק ואת בין כל רוחותייך וסופותייך מערבלת את קולי והוא נשלח אל על הרחק ממני וממך. החדר שלי מתמלא שוב בקצף ובתחושה של קץ. אני מושיט את ידיי אלייך ועוזב את הקרש עליו אני צף, אני מקבל את הגורל המטורף שגזרת עליי בשמך, אני כל כך רוצה שקט בשבילך שאני כבר לא חשוב, בים אהבתך כקרש לח ורטוב. להתראות לך אהבתי השמימית, המימית, הערפילית.