כנף שבורה- פרק 8

תמיד הייתי דעתנית ותמיד ידעתי להגיב ולהגיד כל מה שאני רוצה להגיד ולעמוד מאחורי מילותיי. תמיד היו לי דעות שונות מכולם אבל ידעתי לבסס את דעותיי ולא סתם להגיד איזו הפרחה מופרעת בלי להסביר את עצמי. לעולם לא אמציא לעצמי דעה גם אם דעתי תהיה שונה מכולם וגם אם מישהו חושב שזה לא נכון. דעתי היא דעתי ומי שלא טוב לו יום טוב לו. לכן אני לומדת ספרות אנגלית. לא כי אני מאמינה באגדות וסיפורי אהבה מוקצנים או בשירים רומנטיים, אלה בגלל שאני מאמינה במציאות שלנו. אני רוצה בדעותיי לגרום לאנשים להאמין במציאות הזאת האמיתית ושכמו בסיפורים גם במציאות יכולים לקבל סוף טוב באושר ובעושר ולא רק באגדות. אני רוצה לגרום לאנשים שמפחדים מאהבה להאמין שזה לא דבר כל כך נורא ושצריך להעז ולא לפחד להרגיש. אני רוצה לגרום לאנשים להאמין בסיפורים ובאגדות, לא כי לי יש סיפור מהאגדות אלה כי העובדות מדברות בעד עצמן. נכון שכותבי הרומניים וכל סיפורי האגדות שינו תפיסה מסוימת שהייתה אצל בני האדם אבל התפיסה הזאת גרמה לחוסר אמונה במה שבאמת יכול לקרות. היא גרמה למין חסימה כזאת שיש לנו בראש שרק בספר יכול להיות סוף טוב. לכן לפעמים הספרים עם הסופים הפחות טובים גורמים לאנשים להזדהות עם הסיפור ולהרגיש עם זה יותר טוב אבל מה עם אלה שקיבלו את הסוף הטוב? מה עם כל אלו שלא האמינו באגדות וסיפורים ובסוף קיבלו את הנסיך או הנסיכה שלהם והגשימו את עצמם בדרך הטובה ביותר, מה איתם? אבל בסוף תמיד אנשים יבחרו להאמין בסוף הרע ולא לראות את הטוב שיכול להיות להם אם הם רק יאמינו בו. ואני רוצה לשנות את הדבר הזה. אני רוצה לשנות את התפיסה הזאת שיש לכל העולם. לא כולם יהיו חייבים להסכים איתי או עם דעותיי אבל אני יודעת שכל עוד אני מאמינה במה שאני אומרת אני לא מוצאת סיבה לכך שאנשים לא יקשיבו לי וכל עוד אנשים מקשיבים לי יש לי אמונה שאני יכולה לשנות את התפיסה הזאת.
אני מתיישבת באולם ההרצאות הגדול. באותה שורת הכיסאות איתי יושבים זוג בחורים שלבושים במדי פוטבול, כנראה שמיד אחרי הקורס יש להם משחק או משהו. בשורה מאחוריי יושבות חבורת בנות בקבוצה אחת ומדברות בלי סוף ובשורות האחרונות יש עוד כמה קבוצות של אנשים שמתיישבים ונכנסים לאולם. "שלום לכולם אני ג'ורג' קולין ואני יהיה המרצה והמורה שלכם במהלך השנה הזאת ללימוד ספרות אנגלית" המרצה מציג את עצמו בפנינו ואני סוקרת אותו בעיניי. שיער לבן מעט ודליל וזוג משקפי מתכת שחורות ועגולות. אני משלבת את רגליי ומתיישרת בכיסאי. "אנחנו נתחיל היום בכך שנלמד שיר של אליזבת בארט בראונינג ונדבר עליו" הוא לוחץ על המקלדת של המחשב הנייח שנמצא לצידו ועל הקיר מוקרנת מצגת עם השיר המדובר של אליזבת בארט בראונינג. "בתור התחלה אני אקרא. אבל בקורסים הבאים שלנו אני רוצה שיהיו כאן מתנדבים לקריאה" הוא מעביר שקופית במצגת והשיר מולנו ומוקרן על הקיר.
"בְּעֵינָיו הָיוּ שָׁרוֹת צִיפּוֹרֵי גַּן עֵדֶן וְנוֹצוֹת שֶׁל זָהָב נָשְׁרוּ עַל הַסְּפָרִים. אַךְ אֲנִי חָשַׁבְתִּי בִּקְפִידָה יַלְדוּתִית: הַשָּׁחוּק אֵינוֹ הָגוּן לְעַל זָקֵן, אֵינוֹ הָגוּן לְבַעַל הֲלָכָה- אֵינוֹ הָגוּן לָאָב."
"מה השיר רוצה לספר לנו?" כולם שקטים לא יודעים מה להגיד או איך להגיב לשיר ולבסוף אני מרימה את ידי בשביל קבלת אישור לדיבור ולאחר שהמרצה מהנהן לאישור אני מתחילה לדבר. "השיר מדבר על בחורה שראתה בעיניו של הגבר שלה את 'ציפורי גן עדן' וכמה מקסים זה היה בעיניה. הוא מדבר על איך שהבחורה נכבשה על ידי אותו הגבר ומתאר איך ליבה שייך לו. למרות חוסר הביטחון שלה בעניין ולמרות חששותיה בכך שהכותב…" מישהו קוטע את מילותיי ומדבר, כאילו משלים אותי. "בכך שהכותבת משתמשת במילים- 'בקפידה ילדותית' ובכך מראה את חוסר הביטחון שהרגישה אותה הבחורה בחברה, היא הרגישה חוסר ביטחון בדעה שלה כי כולם היו נגדה" אני מסובבת את ראשי אל אותו הבחור שקטע אותי ומביטה בו. נוצר בנינו קשר עין לרגע אך הוא מיד מנתק את קשר העין שנוצר בינינו ומשפיל את מבטו אל כיסאו. "הכותבת גם מראה את הדעה של החברה על הגבר של אותה הבחורה בכך שהיא משתמשת במשפט- 'אינו הגון לבעל הלכה- אינו הגון לאב' ובכך מתארת את ילדותיותו של הגבר ואת חוסר בגרותו וחוכמתו של אותו הגבר ומסבירה את ההשוואה שנוצרה בין הגבר לבחורה. הרי הבחורה היא יפה וטובה אך הגבר שהיא רוצה לא מספיק טוב בשבילה למרות שבעיניה הוא מושלם אך החברה רואה זאת אחרת" אני ממשיכה להסביר את עצמי ומרגישה את מבטו של הבחור ננעץ בגבי וכשאני מסתובבת שוב הוא לא מוריד את עיניו אלה רק מתמקד בעיני. אני מרגישה שאני מסמיקה מעט ומובכת ואני לא רגילה להרגיש ככה. עיניו המיוחדות בוחנות אותי כאילו הוא מפשיט אותי במבטו בלבד ואני מרגישה חשופה מדיי וזה לא מוצא חן בעיניי. לכן אני משפילה את מבטי ומבטיחה לעצמי לא להסתובב אליו שוב. "אני חושב שמה שהכותבת מנסה להגיד בשיר זה בעצם שהבחורה התאהבה בגבר שכנראה לא יכלה לקבל אותו והם לא יכלו להיות ביחד הרי היא כל הזמן מסתירה במשפטיה איזה מילה שמראה את בחירתה של הבחורה את השקפתה של הבחורה לכל העניין את איך שבעיניה הבחור הזה נראה לכן לא כולם הסכימו איתה כי יופי הוא בעיני המתבונן בלבד ובעיני אותה הבחורה שבשיר הגבר שהיא רוצה בו הוא הגבר המושלם ביותר" הוא שוב צודק ואני לא יכולה להתנגד למילה שהוא אומר ואני פשוט מופתעת מעט מכל הסיטואציה כי אני לא רגילה שמסכימים איתי. אני חושבת שאני פשוט לא רגילה לזה שמישהו משלים את דעותיי ככה ונמצא איתי באותו ראש ולכן זה טיפה מעצבן אותי. אני אוהבת להיות ייחודית והוא חטף את זה מימני. אבל מה שבטוח זה שחלה התקדמות בהשגת מטרתי. הקורס היום לימד אותי ואת כולם את המסר של 'יופי הוא בעיני המתבונן' אני חושבת שזה עזר להרבה אנשים לשנות את דעותיהם. כי יופי הוא רק בעיני המתבונן ואם אגרום לכולם לראות את היופי בכול דבר אצליח לגרום לכולם להאמין בשירים וסיפורים ואני חושבת שהיום עשיתי את צעדי הראשון אל העניין.
כשנגמר השיעור אני מחפשת בעיני את אותו הבחור שקטע אותי בדבריי והשלים את מילותיי אך הוא נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. אני יוצאת מהאולם אל המסדרון המואר ומנסה לחפש אותו אך לצערי אני לא מוצאת ואני מרגישה מין אכזבה משונה. רציתי להכיר אותו, רציתי לדעת עוד דברים עליו משום מה. אבל אני בקושי זוכרת איך הוא נראה. אבל אני יודעת שברגע שאפגוש בעיניו אדע שזה הוא ואזהה אותו מיד. אני ממשיכה להתהלך במסדרון ויוצאת מחוץ לקמפוס הענק. אני נושמת את האוויר הקריר שבחוץ ומתהלכת על השביל בדשא אל כיוון מבנה הקולג' הגדול. כשאני נכנסת אל המבנה אני צוחקת כאשר אני נזכרת באיזו בדיחה מוזרה שדניאל סיפר לי השבוע על איזה אסטרונאוט שכאשר הוא לא נושם בחלל אז הוא מאדים, מין משחק מילים טיפשי אבל כשדניאל סיפר את זה צחקתי במשך שעה שלמה על הרצפה. אני עולה במעלית אל חדרי ונתקלת בלוקאס במסדרון שמתעלם מימני וממשיך ללכת בדרכו. אני מעיפה אליו מבט לרגע ונעצרת אך תוך שניה ממשיכה להתקדם אל חדרי. כשאני פותחת את הדלת איזי לא נמצאת בחדר וכשאני קוראת אל תוך החדר הריק את שמה היא לא עונה ואני מבינה שהיא לא נמצאת כאן. אני מרגישה מותשת ועייפה לכן אני מחליפה את מכנס הג'ינס שלי למכנס טרנינג חמים ונעים ונשכבת על מיטתי. השמיכה החמה גורמת לי לתחושת עייפות מועצת ואני מחבקת את הדובי הענק שלי ונרדמת תוך כמה דקות.
אני מתעוררת מנשיקותיו הקטנות של ליאם על צווארי וצוחקת. "יש לי הפתעה" הוא אומר ועיניו נוצצות. "עוד שעה אני חוזר לכאן ואת מאורגנת" הוא מתנתק מימני ויוצא במהירות מהחדר וסוגר את הדלת. אני קמה מהמיטה מחויכת ולוקחת את המגבת שלי ונכנסת להתקלח, מתנקה ושוטפת את גופי במים החמים שזורמים על עורי הקר. אני מסבנת את גופי וחופפת את שערי ולבסוף אני יוצאת מהמקלחת אל חדרי הריק עטופה במגבת ונגשת אל ארון הבגדים. אחרי הרבה זמן שלא אני מוציאה את אוברול הג'ינס הקצר שלי וחולצת קרופ טופ לבנה ששרווליה ארוכים ונפוחים. אני מתלבשת ומסרקת את שערי הגלי שהתארך בכול החודש האחרון שלי כאן. לא שמתי לב כמה הוא ארך לי עד עכשיו כשאני קולעת אותו לצמה רופפת ומסדרת אותו. אני מורחת מסקרה שחורה על ריסיי הארוכות ומעבה אותן ומסדרת את גבותיי הדקות עם פינצטה קטנה. אני שומעת ארבע דפיקות בדלת והולכת לפתוח. זה ליאם שבא לקחת אותי להפתעה הסודית שלו. "את מוכנה?" הוא שואל ומביט בי מהופנט. "אני רק אנעל נעליים ונצא" אני משיבה ונועלת את נעליי הגבוהות והלבנות כמו תמיד. כמה שפריצים של בושם חיוך למראה ואני וליאם יוצאים מחדרי. "אז מה ההפתעה?" אני שואלת בסקרנות בזמן שאנחנו יורדים במעלית. "הפתעה לא מגלים אלי" ליאם אוחז בידי ומושך אותי אחריו ברגע שהמעלית נפתחת. אנחנו מתהלכים במהירות בדשא ויוצאים ממתחם הקולג' אל החניה של המכוניות. אנחנו נכנסים למכוניתו של ליאם והוא מתחיל לנסוע. "בבקשה תגלה לי" אני מתחננת אך הוא לא מוכן לגלות לי ומפעיל את המוזיקה במכונית. אנחנו נוסעים ממש כמה דקות ספורות וכשאנחנו יוצאים מהמכונית אני בקושי מספיקה לנשום וליאם קושר לעיני את ז'קט הג'ינס שלו. אני אוחזת בידו של ליאם והוא מוביל אותי כשעיניי מכוסות. אנחנו ממשיכים להתקדם ואז אנחנו נעצרים. "את יכולה להוריד את הז׳קט מהעיניים" אני מורידה את הז׳קט מהעיניים ומסתובבת אל ליאם. "אוי נו אלי, תסתובבי לכאן" הוא אוחז בידי ומסובב אותי אל כיוון ההפתעה שהכין לי. אני מסתכלת בפליאה על השולחן הקטן שנמצא על החול בשפת הים. בצידי השולחן יש שתי כיסאות ובמרכז השולחן יש זר פרחים ענק וצבעוני. "לכבוד מה כל זה?" אני מפנה את מבטי אל ליאם בשאלה. "לכבוד שום דבר, אני סתם רוצה שתחייכי" הוא מקרב אותי אליו וכורך את ידו סביב מותני. "זה מושלם" אני כורכת את ידי סביב מותניו והוא רוכן לנשק אותי במצחי ומחייך. "בואי נשב" הוא מושך אותי אחריו אל עבר השולחן ואנחנו מתיישבים על הכיסאות. הים סוער ואפשר לראות את הקצף הלבן העולה מין הגלים זוהר בתוך כל החושך של הלילה הנעים. "היי מה אתם מזמינים?" איזי קופצת משום מקום במדי מלצרית שחורים ואני מצחקקת. "אני רק רוצה לשתות בינתיים" אני קורצת לאיזי והיא מחייכת אליי בחשדנות. "תביאי לנו פשוט שתי כוסות קולה עם קרח ואחרי זה נראה מה יבוא לנו" ליאם שולח מבט מוזר לאיזי, מבט שאני לא מצליחה להבין אותו ואיזי קורצת לו והולכת להביא את השתייה שלנו. "איך שכנעת אותה להיות מלצרית?" רק המחשבה על כך גורמת לי לצחוק, אני כבר יכולה לתאר לעצמי כמה זמן לקח לליאם לשכנע את איזי למלצר לנו, ואני כבר מתארת את התנאים המוזרים שלה לכל הדבר הזה. היא בטוח ביקשה שהוא ישרת אותה איזה שבוע או שיקנה לה איזה זוג נעליים או משהו. "תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת" הוא משיב על שאלתי ולפי הבעת פניו אני מבינה שצדקתי לגבי כל מה שחשבתי על עניין השכנוע. זה לא היה לו קל. "קחו קולה" איזי חוזרת עם שתי כוסות קולה עם קרח ומניחה לנו אותם על השולחן והולכת. "אז מה עושים עכשיו?" אני שואלת בסקרנות. "עכשיו את מסתכלת על הים ואני מסתכל עלייך מביטה בים" ליאם מצמיד את הכיסא שלי לשלו ועוטף אותי בזרועותיו החמימות והגדולות. "אולי נעשה הפוך?" אני נשענת על כתפו של ליאם ושואפת את ריחו המוכר והנעים. "אני לא מסכים" הוא נושק על ראשי בעדינות ומשלב את אצבעותינו זה בזו. אני לא מתווכחת איתו ומסכימה להצעה. החוף שקט. הלילה חשוך אך הגלים לא רגועים, הם סוערים וגבוהים. אני כל כך אוהבת את רעש הגלים כאשר הם מתנפצים בשוברי הגלים שבאמצע הים. הם לא רועשים הם שקטים והם גורמים לי לשלווה. תמיד אהבתי את הים אבל בחושך זה שונה לגמרי, בחושך הים זוהר, הוא בולט יותר ונהיה עמוק יותר, סוחף. צבעיו משתנים והשקט הזה שיש ביום, סוער וגועש בלילה עם הגלים החזקים. "הבאתי לכם פיצה, פשוט לא רציתי שזה יתקרר אז תאכלו אותה עכשיו" אני קופצת לרגע במקומי ואני וליאם מסתובבים להביט באיזי מבוהלים. "סליחה, לא התכוונתי" היא מתגוננת ומניחה את מגש הפיצה על השולחן הקטן. "הלכתי" היא מנופפת לנו לשלום ורצה במהירות כמו פושעת ונעלמת בין כל החושך. "היא פשוט משוגעת" אני לוקחת משולש פיצה מהמגש ומתחילה לאכול. "ידעתי שבסוף תהיה פיצה" אני צוחקת כשאני מדמיינת את ליאם במטבח מנסה להכין איזה מתכון מרשים ושורף את הכול. "אני באמת ניסיתי להשקיע יותר, אבל את יודעת איך זה אני והמטבח" ליאם מרים את ידיו כנכנע ואני צוחקת. "פיצה זה הכי טעים" אני לוקחת ביס נוסף ממשולש הפיצה שלי ולוגמת שלוק קטן מהקולה הקרה שלי. ליאם לוקח לעצמו משולש פיצה מהמגש וגם מתחיל לאכול. עד עכשיו לא התייחסתי לאיך שהוא נראה או למה שהוא לבש אבל עכשיו כשאני סוקרת אותו במבטי אני מתאהבת. הוא לבוש בחולצה מכופתרת לבנה וז׳קט ג׳ינס שחור. מכנסיו שחורים ונעליו לבנות, סניקרס כמו תמיד. שיערו שהתארך ועכשיו מגיע כמעט עד כתפו אסוף לקוקו קטן ועיניו הירוקת והבהירות זוהרות להן בחושך. כשנפגשנו בפעם הראשונה לא התעסקתי במראה שלו או באיך שהוא לבוש אבל ככל שהתקרבנו הבנתי כמה יפה הוא. גם מבפנים וגם מבחוץ. זו תכונה מיוחדת שיש לו. הוא גם הכי חמוד שיש עם הלב הכי ענק שאני מכירה והוא גם חתיך עולם ובכול פעם שאני יושבת עם עצמי אני צוחקת על זה שהוא שלי. הלב שלי שייך לילד הזה. אני לא יודעת מה הוא עשה שהוא תפס אותי ככה אבל הלב שלי שלו ורק שלו, ואני אוהב אותו כל עוד אני נושמת. ואני יודעת שזה הדדי בינינו, אני יודעת שהוא אוהב אותי באותה המידה, וזה מה שהכי כובש אותי. הוא פשוט כל כך מיוחד, ואני מוצאת את עצמי מתאהבת בו כל יום מחדש כמו ילדה קטנה. "תרקדי איתי?" ליאם מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה וקמה מהכיסא שלי. "אני לא מבינה איך נרקוד אם אין מוזיקה?" אני מביטה בליאם מבולבלת. "אם תהי בשקט תוכלי לשמוע אותה. את רק צריכה לעוף עם הדמיון אלי" הוא מצמיד אותי לגופו ואני מניחה את ראשי על חזהו ואנחנו מתחילים להתנענע מצד לצד בשקט. צמודים זה אל זה. "את שומעת אותה?" לוחש ליאם באוזני ואני מצטמררת לרגע מהבל פיו החם על עורי. "אני שומעת אותה" בתוך ראשי מתנגן שיר שקט ונעים ואני מרגישה את השיר זורם בכל עורקיי ואני שומעת אותו. אני נצמדת אל ליאם עוד וכורכת את ידיי סביב צווארו, אנחנו נחים זה על זה ומצחו נוגע במצחי ועינינו נפגשות. זה רגע קסום, אין לי מילים בהם אוכל לתאר את מה שעובר בגופי עכשיו. לבי כמעט יוצא ממקומו, הוא על מאתיים ולחיי מסמיקות. ליאם מניח את ידיו על פני ומצמיד את שפתיו אל שפתיי. שפתיו היו חמות על שפתיי ובכול נשיקה ונשיקה רק רציתי שהרגע הזה לא יגמר לעולם. אני שלו והוא כבש אותי בקסמיו. אני לעולם לא אעזוב אותו, אני לא יכולה להיות בלעדיו. הוא החצי השני שלי. הוא הנסיך מהאגדה הקסומה שלי. לעולם לא האמנתי שאוכל לפתח אגדה שלמה משלי אבל ברגע שפגשתי את ליאם הנסיך שחיפשתי כל כך הרבה זמן האגדה הזאת קרתה וגרמה לי להאמין בהכול. הוא מי שיקפוץ איתי על המיטה במשך שעות בלי סיבה, מי שילך איתי למקומות מוזרים בלילה, שישיר איתי שירים במכונית בקולי קולות ושיגרום לי לחייך גם כשאין לי מצב רוח לכך. הוא בדיוק מה שאני צריכה. ליאם מנתק את שפתיי משפתיו ומביט אל תוך עיניי. חיוך עולה על שפתיו המשורטטות והאדומות והוא מצמיד אותי אליו שוב ואנחנו ממשיכים להתנענע מצד לצד עם המוזיקה הדמיונית שלנו. ראשי על חזהו ומבטי פונה אל הים הכחול והקהה. אני מאושרת, אני כל כך מאושרת שבא לי לקפוץ עכשיו. אני כל כך מאושרת שבא לי לצעוק ולצחוק ללא הפסקה. אני נעצרת לרגע ומבטי מתמקד בצל מרוחק. אני רואה מין הצללה מוזרה בצורת גבר מתקרב לעברנו. אני בטוחה שאני מדמיינת לכן אני מתעלמת. אבל הדמות ממשיכה להתקרב, אבל אני לא מצליחה לראות אותה. "ליאם, יש פה מישהו" בהלה נשמעת בקולי ואני מצביעה בידי אל כיוון המקום בו ראיתי את הדמות. "אני לא רואה כלום אלי" הדמות נעלמה, היא לא כאן יותר ואני כמעט בטוחה שהשתגעתי. "הכול טוב אלי, אין כאן כלום" ליאם מקרב אותי אליו ועוטף אותי בזרועותיו אך הפחד לא הולך מימני. אני בטוחה שראיתי שם מישהו. אני בטוחה שהוא התקרב לכאן. "אני מבטיחה לך שראיתי משהו" אני אומרת וקולי רועד מעט. "אני מאמין לך, הכול בסדר. פשוט יכול להיות שזאת הייתה איזה חיה או צל של עץ" הוא לא מאמין לי, אני שומעת את זה בקולו. "אתה לא מאמין לי ליאם" אני מתנתקת מחיבוקו. "אני לא משוגעת ולא דמיינתי שום דבר" אני פגועה מעט מחוסר האמונה שלו במילותיי. "היי בואי אליי, אני מאמין לך" הוא אוחז בידי ומושך אותי אליו. "הגיעה הזמן לקינוח" איזי מבהילה אותי ואני מקפצת במקומי. "את חולת נפש" אני אומרת ומעוותת את פניי בכעס. "סליחה אלי" היא אומרת ואני שומעת את חוסר הנעימות שגרמתי לה להרגיש. "הכול טוב איזי" ליאם ואני מתיישבים בחזרה על הכיסאות ואיזי מניחה את הצלחת עם הקינוח על השולחן ומשאירה אותנו לבד. "אני פשוט חולה על עוגות שוקולד" אני לוקחת חתיכה קטנה מהעוגה, מכניסה אותה לפי ומתענגת על הטעם המדהים שלה. "יש לי מתנה בשבילך" ליאם מוציא מכיס מכנסו קופסא קטנה ולבנה עם פפיון אדום. "אתה הולך להציע לי נישואים?" אני שואלת ומצחקקת. "עכשיו אני מציע תתכונני" הוא אומר בציניות אך תוך שניה חוזר להיות רציני. "את יכולה לעצום את העיניים?" הוא מבקש מימני ואני עושה. אני מרגישה את ידו על ידי אך אני לא מצליחה להבין מה המתנה שלו. כשאני לא מרגישה את ידו יותר אני פותחת את עיני ומביטה על ידי בהפתעה. "אני רוצה שבכל מקום שנהיה בו ניקנה לך תליון למזכרת מהמקום וכך תוכלי לשים אותו בצמיד שלך ולזכור את החוויות שלנו ביחד. אז בתור התחלה יש לך תליון של גל בים, כדי שתזכרי את הערב הזה תמיד" ליאם משלב את אצבעותיי באצבעותיו ומצמיד אותי אליו. "אני רוצה שלעולם לא תשכחי אותי אלי" קולו מעט רציני מדיי ואני לא מבינה את כוונותיו. "למה שאשכח אותך ליאם?" אני מביטה בו בשאלה וקולי טיפה מודאג. "את לא תשכחי אבל בשביל הביטחון" יש משהו מתחמק בקולו ואני רוצה לדעת מה הוא מסתיר מימני. "ליאם מה אתה לא מספר לי?" אני מניחה את ידי השנייה על ברכו ומתקרבת אליו. בוחנת את הבעת פניו. "זה שום דבר אלי" הוא שוב מתחמק מימני, מתחמק מהאמת. "ליאם אני יודעת שזה לא שום דבר, בבקשה תגיד לי מה זה" קולי מתחנן ואני מתחילה להריץ בראשי כל סיבה אפשרית שלא נוראה כל כך כמו זאת שעלתה לראשי בהתחלה. "אני חולה בסרטן אלי" אני לא רוצה להאמין למה ששמעתי. אני רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה ולהבין שזה סתם היה סיוט קצר וברגע שאני אקום יהיה בסדר. אבל זה לא חלום הוא באמת אמר את זה. "התחלתי טיפולים לפני שבוע אבל לא רציתי להדאיג אותך" הוא מחזק את אחיזתו בידי ואני מרגישה מסוחררת מעט ולוקחת לגימה מכוס הקולה שלי. "אני מאמין שיהיה טוב, אבל הרופאים אמרו שהסיכויים להצלחת הטיפולים מאוד קטנים" אני לא יכולה לאבד אותו. רק המחשבה על כך גורמת לי לרצות לבכות. "אנחנו נעבור את זה, אני לא מוכנה לאבד אותך" אני מנסה להישאר חזקה אך הדמעות מצטברות בעיניי מאיימות לפרוץ בכול רגע. "כל עוד יש לי אותך אנחנו נעבור את זה" הוא עוטף אותי בזרועותיו החמות. "אני איתך ואנחנו נעבור את הדבר הזה" הדמעות זולגות מעיניי ואני לא מצליחה לעצור אותן. אני לא יכולה לאבד אותו, אני לא יכולה לחיות בלעדיו. כאב מצטבר בחזי ואני מתקשה לנשום. "אני אוהבת אותך" אני מתיישבת על ברכיו וכורכת את ידיי סביב צווארו. "אתה תהיה בסדר, אין לי שום ספק" אני מאלצת את עצמי לחייך אליו ולנסות להיראות בסדר, אני רוצה לעודד אותו. "את מבטיחה לא לשכוח אותי?" הוא מצמיד את מצחי אל מצחו ועינינו נפגשות. "אני לא אבטיח לך את זה לעולם, כי בחיים לא תהיה לי סיבה להבטיח את זה" קולי חנוק מדמעות וצמרמורת עוברת בגופי רק על המחשבה שאולי יום יבוא והוא לא יהיה לצדי יותר. "אני אוהבת אותך יותר מדיי ולא אתן לך ללכת מימני" אני מצמידה את שפתיי אל שפתיו ומנשקת אותו. לא יכולתי לחשוב יותר, הייתי צריכה לנקות את ראשי והתנחמתי בשפתיו הרכות. ידעתי שאם אמשיך לחשוב רק אכנס אל דיכאון עמוק ולא אעזור לאף אחד ואני כן רוצה לעזור. אני רוצה לתמוך בו ואני רוצה להיות שם לצידו תמיד. זאת תהיה תקופה קשה אבל אני יודעת שאנחנו נעבור אותה אני יודעת שאני לא אתן לו לוותר לעולם ותמיד אלחם לצידו. עד נשימתי האחרונה, אלחם למענו ואגרום לשנינו לנצח. האופציה לכך שאאבד אותו לא קיימת מבחינתי ומעכשיו אני מציבה לעצמי מטרה חדשה והיא להילחם עם ליאם במחלה הנוראה הזאת ולנצח אותה. אני לא מוכנה לחשוב על להפסיד. לעולם לא אהבתי להפסיד וגם עכשיו אני אנצח ואני וליאם נעבור את זה ולעולם לא אאבד אותו. "סיפרת למישהו חוץ מימני?" אני מנתקת את שפתיי משפתיו ומביטה בו בשאלה. "רק דניאל, פשוט אמרו לי לא לבוא לטיפול לבד אז דיברתי איתו" הוא משיב ומשפיל את מבטו. "למה לא אמרת לי לבוא איתך?" ליבי מתכווץ בכאב. "כי לא יכולתי. ראיתי כמה טוב לך כאן. כמה את מאושרת והרגשתי שאני אצא אנוכי מדיי אם אעצור את הכול ואגיד לך" אני שומעת פחד בקולו. אני יודעת שליאם הוא חזק ושהוא לא אוהב להראות חולשה אבל גם אותו כל הדבר הזה תפס באמצע החיים והרס לו את הכול. "הרופאים אמרו לי שאני צריך לעבור טיפולי הקרנות וכימותרפיה ולעשות בדיקת מצב בכול שבוע" הוא מסביר לי את המצב ואני מנסה להישאר רגועה בשבילו. "אתה תעשה את הטיפולים האלה ותסיים עם זה אני בטוחה ליאם" אני מעלה חיוך על שפתיי ומנסה להרים לו את מצב הרוח. “אנחנו נעבור את זה" אני שומעת טיפה אמונה בקולו ואני חושבת שזה מתחיל לעזור לו. "בדיוק, אנחנו נעבור את זה כמו גדולים" דמעה זולגת מעיניי אך אני ממשיכה לחייך. "אני אוהב אותך" הוא מחבק אותי בחוזקה ואני נצמדת אל גופו החם. "הכול יהיה טוב" הוא נושק על ראשי בעדינות ומחזק את חיבוקו. "הכול יהיה טוב" אני חוזרת על מילותיו ומתחילה להכניס אותן לראשי. אני מתחילה להאמין בהם. אני יהיה חייבת להאמין בהם כי הם תקוותי האחרונה. הם תקוותי לכך שנעבור את זה ואני לא מתכוונת לשקול שום אופציה אחרת. הוא יהיה בסדר ואנחנו נעבור את זה. ביחד.