כנף שבורה- פרק 5

אור מגיע מין הדלת. האור מתחזק ככל שהדלת נפתחת יותר. "אבא זה אתה?" אני שואל. "מצטער ילד, זה לא אבא" קול לא מוכר מדבר אליי. קול גבוה ושונה לחלוטין מקולו העבה של אבי. אני שומע צעדים הוא מתקרב אליי ואני מקבץ את אגרופי מתכונן לתקיפה. "מי אתה?" אני שואל בקול נוקשה ומתקרב אל דמותו של האיש הבלתי נראה שלי. אני עדיין לא יכול לראות אותו. האור מסנוור את עיניי ואני לא מצליח להתמקד ולראות את דמותו. "ויליאם אתה יכול להירגע ולהוריד כוננות" אני מצליח לראות את הדמות שמדברת אליי. זה בחור, בערך בגיל 30. שיערו ארוך ומקורזל ועיניו שחורות וקהות אין בו טיפת חן או אור ופניו רציניות לחלוטין. "אבא שלך מת ויליאם" הוא אומרת ומתקרב אליי מעט. דבריו לא ברורים לי. "אני מצטער אבל אבא שלך מת" הוא חוזר על זה שוב וממשיך להתקרב לעברי. "מי אתה?" אני שואל מבוהל, אני לא מוכן להאמין לו עד שהוא יראה לי סימן שמקשר אותו לאבי. "ויליאם אני אחד מאנשיו של אביך, אני עבדתי איתו" הוא מצביע באצבעו על הקעקוע שעל צווארו. "אתה באמת אחד מהאנשים של אבי" אני מאמין לו. למרות שאיני רוצה להאמין למה שהוא אמר לי. "אבא שלך מת" הוא אומר זאת שוב רק הפעם המילים מושלכות אליי כמו אל סכין לחזה ואני מרגיש שליבי מתכווץ בכאב. אני לא יודע למה אני מרגיש ככה. אני לא אמור להרגיש דבר, אך עדיין אני מרגיש כאילו עקרו את ליבי מהמקום ומחצו את כל גופי. "אתה בטוח?" אני שואל בהיסוס ומתיישב על הרצפה. כל גופי כבד, אני מרגיש חלש. "אני מצטער, הלוואי ויכולתי להגיד לך שזה לא נכון" הוא מושיט לי מסך קטן ומוזר, אני לא יודע מה זה, אך כרגע זה לא מעניין אותי ואני דוחף אותו אל הכיס שבמכנסי ומתעלם. הוא יוצא מהחדר וסוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי לבד בחושך שלי. קולו תקוע בראשי, מריץ את מילותיו ואת הודעתו הקשה. לעולם לא חשבתי שאגיב ככה כשאגלה שאבי מת. לעולם לא חשבתי שאשבר אבל עכשיו הדבר היחיד שבא לי הוא לצרוח ולשבור כל דבר שבא אל ידיי. לידי ברצפה יש צלחת ריקה מאוכל ובקבוק זכוכית שהיה מלא בשתייה. אני מטיח את הצלחת אל הקיר והיא נשברת ואת הבקבוק אני זורק בחוזקה אל הרצפה. הזכוכיות הקטנות חותכות את עורי החיוור. ואני נרגע. הכאב עוזר לי להתמקד ולנשום. "כעס זה לא הפתרון ויליאם" אני שומע בזיכרוני את קולו של אבי. זה מה שהוא אמר לי בפעם אחרונה שהיה כאן. באימון האחרון שלנו לפני שהכול קרה.
"אתה חייב ללמוד לשלוט על עצמך ויליאם" אומר אבי ומביט בי. "עד היום הצלחת בכול משימה שנתתי לך אבל שליטה בכעס, זה הדבר שהכי כשלת בו עד עכשיו" הוא נשמע מאוכזב ואני משפיל את מבטי, אני לא מסוגל להביט בו. "תלמד לנשום ולהתמקד בדברים החשובים באמת" הוא מנחה אותי ואני נושם כמה נשימות כדי לנסות להירגע. "אל תשכח ויליאם שליטה זה הדבר הכי טוב שיש לך בחיים" אני מהנהן בראשי להסכמה והוא יוצא מהחדר ומשאיר אותי בחושך שלי.
אם רק היית כאן עכשיו. אני חושב לעצמי ומנסה לחקוק את פניו בזיכרוני. לרגע הזה התאמנתי כל חיי ואני חושב שסוף כל סוף הגיע הרגע שלי להוכיח שאני יכול לנצח ולהשיג כל מטרה שארצה בחיים. אני חופשי עכשיו. אבל חופשי עם אחריות. לשמור על מה שאבי עשה ולנקום את נקמתו.