כנף שבורה- פרק 4

כבר שבוע שאנחנו כאן ואני חושבת שאני מתחילה להתרגל למקום. לכל הירוק והזהב הזה, לכל האנשים. אני חושבת שאפילו התחלתי להתרגל לקרטר שעדיין מנסה בכל דבר אפשרי לגרום לי לרצות אותו ולנסות לשכנע אותי לצאת איתו ולעזוב את ליאם. הוא מצחיק אותי ואני אוהבת לצחוק, אז הוא לא מפריע לי. אפילו מחמיא לי שהוא "נלחם" עליי ככה. את קיילי אני כל הזמן פוגשת בקפיטריה כשהיא קונה לעצמה ממתקים בשביל האספקה הקבועה שלה כדי שיהיה לה משהו מתוק בחדר ככה היא טוענת ואני לא מתנגדת, כולם צריכים סוכר לפעמים ושתחטא כמה שבא לה. בקושי ראיתי את דניאל, כל השבוע הוא עסוק, הוא נכנס ללימודים כאן ממש חזק וקשה לתפוס אותו. אבל אני שמחה שהוא לומד את מה שהוא רוצה ומצליח. ליאם התחיל ללמוד משחק וסיפר לי על התרגיל שהיה להם בשיעור הראשון. הוא אמר שקוראים לתרגיל "סיפור לכיסא" זה תרגיל בו כל אחד בתורו עומד על הבמה ומספר סיפור קצר על כל נושא שבא לו לכיסא, אבל העניין הוא שתוך כדי הסיפור אותו השחקן שמספר לכיסא את הסיפור צריך גם לשחק את הדמויות שעליהם הוא מדבר בסיפור הקצר שלו. הוא התלהב בטירוף אחרי כשחזר מהשיעור הראשון ואני התלהבתי איתו. הוא הדגים לי ולאיזי את מה שעשה רק בחדר שלנו והוא סיפר איזה סיפור מצחיק על איזה גבר זקן שבכל בוקר כשהיה הולך ברחוב ליד מרכז הקניות היה מנופף לשלום לשלט הרחוב ובסוף נתקע בעמוד, כל פעם מחדש. הוא שיחק את האיש הזקן וממש נכנס לדמות ואני ואיזי לא הפסקנו לצחוק. הוא שיחק את זה כל כך טוב שממש נקרענו מצחוק על הרצפה.
"היי לך איש זר" אני תופסת את דניאל רגע לפני שהוא נכנס למעלית. "היי" הוא מחייך אליי בחמימות וכורך את ידו סביב כתפי. "שנים שלא נפגשנו" הוא לוחץ על כפתור ומזמין מעלית. "כל אחד עסוק בדברים שלו" אני מושכת בכתפי והמעלית נפתחת ואנחנו נכנסים אליה. "לאן אתה הולך עם כל המחברת הענקית הזאת?" אני שואלת בהתעניינות ומביטה במחברת העבה שדניאל מחזיק בידו. "יש לנו משימת כתיבה ראשונה וחשבתי לכתוב אותה בדשא, אז אני יורד למטה" הוא מסביר ואני שומעת התלהבות בקולו. "אתה ממש נהנה בקורס שלך אני מבינה" אני מצחקקת ומביטה בו. "כשלומדים משהו שאוהבים אין סיבה לא להנות" אני מהנהנת בראשי להסכמה ואנחנו יוצאים מהמעלית. "טוב אני הלכתי לכתוב וניפגש בארוחת צהריים" הוא נפרד מימני בחיבוק קליל והולך אל הדשא. כשאני קולטת את קרטר בצידו השני של הדשא לא רחוק מדניאל אני הולכת אליו. מיד כשהוא רואה אותי הוא מחייך ואני לא יכולה שלא לצחוק. "מתוקה שלי, בואי אני אציל אותך מכל השעמום הזה" הוא קם ומתקדם לעברי. "אהיה האביר על הסוס הלבן ואת תהי הנסיכה" הוא כורך את ידו סביב כתפי ואנחנו מתהלכים על השביל בדשא. "אתה לא מתייאש מימני?" אני מפנה את מבטי אליו בשאלה. "איך אפשר לוותר על בחורה יפה כמוך" הוא אומר והמבטא הצרפתי שלו מתגלגל על הלשון וצלילו נעים באוזן. אני מסמיקה מעט וצוחקת. "אתה יודע, שכחתי לשאול אותך מה אתה עושה כאן? כאילו מה אתה לומד?" אני כמעט מועדת מאבן קטנה שהייתה על הדשא ונאחזת לרגע בקרטר שעוזר לי להתייצב. "אני לומד משחק, אני רוצה להיות שחקן תיאטרון" הוא משיב בגאווה. "אז אתה וליאם באותו קורס?" אני שואלת בהיסח דעת. "כן אני וליאם באותו קורס" הוא משיב ואנחנו מתיישבים על הדשא. "אז אתה בדיוק מה שחשבתי שאתה" אני אומרת והוא מביט בי סוקר אותי במבטו. "אני מבין שאת חושבת עליי" הוא אומר בהתגרות ומחייך. "כן, אל תשאל אתה כל היום בראש שלי" אני צוחקת ודוחפת אותו בעדינות. "ידעתי שאני אכנס לך לראש בסופו של דבר" הוא אומר ומעביר את ידו בשיערו הבלונדיני והמסודר. קרטר הוא טיפוס מוזר ומיוחד הוא מסוג הבחורים שאו שיש להם יותר מדיי ביטחון או שהביטחון שלהם ברצפה והוא שופע בביטחון. הוא מצחיק והוא שנון והוא "לוחם" אמיתי. לפעמים אני חושבת לעצמי איך החברה שתהיה לו בעתיד תרגיש. היא בטוח תהיה מלכה בשבילו כי הוא הטיפוס הזה שאוהב לפנק ומה שבטוח זה שהוא פלרטטן מקצועי, אז איך לכבוש לב של בחורה הוא כבר יודע. אבל איך אומרים קרטר עם חיוך כובש שכובש את ליבן של כל הבנות כאן אבל לי יש את הדבר הכי כובש בעולם ואני לא צריכה יותר מימנו, לי יש את ליאם ושקרטר ימשיך לעשות מה שבא לו. "תגידי את אוהבת שוקולד?" המילה שוקולד נשמעת כל כך טוב כשהוא אומר אותה עם המבטא הצרפתי שלו שאני כבר מחייכת אליו. "ברור שאני אוהבת שוקולד, יש לך משהו להציע לי?" אני שואלת בסקרנות ומביטה בו. "יש לי כמה חפיסות שוקולד מיוחדות שאמא שלי שלחה לי מצרפת, רוצה לעלות איתי לחדר ולטעום?" הוא שואל בהתגרות, מנסה לפתות אותי לעלות איתו לחדר. "אתה לא תפסיק לנסות?" אני לא מצליחה למחוק את החיוך מפניי, הוא ממש לא מוכן לוותר. "אני לא מוותר, את עוד תיראי שאני אצליח" הוא קם מהדשא ומושיט לי את ידו ועוזר לי לקום. הוא משלב את ידו בידי ואנחנו נכנסים למבנה הגדול בצד השני של הקולג׳ איפה שנמצאת בימת התיאטרון. "ברוכים הבאים לעולם שלי" קורא קרטר בהתלהבות ועולה על בימת התיאטרון. אני מתיישבת בכיסאות וצופה בתנועותיו המוזרות כאשר הוא מנהל דיאלוג דמיוני עם הווילון. הוא מספר לווילון על בחורה שיש לה חבר ושיש בחור שרוצה אותה והיא קשה להשגה וכשאני מבינה את הרמז אני צוחקת בקול והוא נעצר ומביט בי. "אם אני גורם לך לחייך, תאמיני לי שאנחנו כבר בחצי הדרך" הוא ממשיך בדיאלוג שלו עם הווילון וממציא סיפור שלם. במהלך כל הסיפור הוא מחליף בכול פעם תפקיד ועושה דמות אחרת ושונה לגמרי. פעם דמות רצינית, פעם הוא מגלם סבתא זקנה, פעם ילד קטן ופעם גבר חסון ושרירי בחדר כושר. הוא מת על זה, רואים שהבית שלו זה על הבמה.
בארוחת הצהריים כולנו יוצאים מבית הספר ונוסעים ביחד לבר של ג'ון לאכול המבורגרים. איזי התלהבה כל כך לנסוע כאילו אנחנו הולכים לפגוש את ההורים של דניאל לפני חתונה. כשהגענו לבר של ג'ון. המקום היה שקט כמו תמיד. בשעות הצהריים האווירה שם הייתה רגועה יותר ושקטה מאשר בערב. "היי ג'ון" אמרתי ונופפתי לשלום אל דודו של דניאל. "אני רואה שהבאתם חברים חדשים" ג'ון כורך את ידו סביב כתפו של דניאל ומחייך. "היי אני איזי" איזי ממהרת להציג את עצמה בפני ג'ון ומעלה חיוך ענק על הפנים שגורם לכולנו לצחוק. "נעים להכיר ג'ון" קרטר מצטרף לאיזי וגם מציג את עצמו. "נחמד לפגוש אתכם" אומר ג'ון ומחייך אל איזי וקרטר. "אלי את המבורגר צ'יפס ומילקשייק שוקולד, ליאם אתה אותו דבר' דניאל אתה גם אותו דבר רק עם מילקשייק וניל ומה להביא לכם?" ג'ון פונה בשאלה אל איזי וקרטר. "אני רוצה רק המבורגר ומילקשייק תות" אומרת איזי וכורכת את ידה סביב כתפי. "תביא לי אותו הזמנה כמו של אלי" אומר קרטר לג'ון. "סגור כמה דקות ההזמנה אצלכם" אנחנו מהנהנים והולכים להתיישב בשולחנות הארוכים בצד השני של הבר. ליאם ואיזי מתיישבים לידי ומולי מתיישבים קרטר ודניאל. הבר כמעט וריק וכשאני מסתכלת סביב אני יכולה לספור על ידי את כמות האנשים שנמצאים כאן. המקום כמעט שומם לגמרי. מאוחרי השולחן שלנו יושבים חבורת בנים שלבושים במדי פוטבול אדומים, אוכלים המבורגרים ושותים בירה. שולחן אחריהם מתיישבת בחורה צעירה לבדה עם כוס קולה בידה. נראה כאילו היא מחכה למישהו אך הוא לא מאחר לה יורת מדיי, מסכנה. "חמוד ממש דוד שלך" אני מחזירה את מבטי אל השולחן ושומעת את איזי שמתחנפת אל דניאל ואני מצחקקת טיפה ומנענעת את ראשי. "אז דניאל אתה ודוד שלך קרובים אחד לשני?" איזי חוקרת מעט את דניאל. "אנחנו מאוד קרובים הוא כמו אבא בשבילי" נראה שלדניאל לא מפריעה החקירה של איזי והוא משיב לה בקלות. "בטוח אתם כאן כל הזמן" קרטר מצטרף לשיחה. "כל הזמן" אני וליאם משיבים ביחד ומצחקקים. "האוכל הגיע" כולנו מריעים כשג'ון מגיש לנו את המגשים על ההמבורגר והמילקשייק. אני לוקחת ביס קטן מההמבורגר שלי ומתענגת על טעמו המושלם. אני טובלת את הצ'יפס בקטשופ ואוכלת אותו. גם דניאל וליאם מתחילים לאכול וכך גם קרטר ואיזי. תהרגו אותי אבל קרטר אוכל כל כך מצחיק, הגישה העדינה שלו אל ההמבורגר גומרת עליי. ואני מסתכלת עליו לרגע וצוחקת. כשהוא קולט הוא קורץ לי ומחייך. ליאם שולח אליו לרגע מבט רציני וחיוכו יורד אך בתוך שנייה ליאם מתחיל לצחוק. וקרטר נאנח בהקלה ומצטרף לצחוקו. ואנחנו ממשיכים לאכול ולשתות את המילקשייקים. בתקווה שהמילקשייק שלי לא ישפך עליי כמו תמיד.