כנף שבורה- פרק 3

אבא לא אוהב לדבר עליה כל כך הרבה, הוא בקושי מזכיר אותה. אם הוא מזכיר הוא בדרך כלל אומר שהיא הייתה מיוחדת ושלא הגיע לה כל מה שהיא עברה. הוא לא אהב לספר עליה יותר מדיי ובקושי הזכיר את שמה. אבל תמיד ידעתי שזאת האישה שילדה אותי, שהיא אמא שלי וזה הסיפור. לכל ילד יש אמא זה כבר עניין ברור אבל אני גדלתי רק עם אבא שלי ואת אמא שלי אני לא הספקתי להכיר. סיבת המוות שלה הייתה אני. בלידה שלי היא מתה. אני חושב שזה יכול להסביר למה אבא שנא אותי תקופה ונתן לסבתא שלי לגדל אותי. כשהוא חזר אליי כשהייתי בן חמש עדיין הייתה מין שנאה בעיניו סוג של האשמה. וכשגדלתי הוא השתמש בזה נגדי כל הזמן. כשלא הייתי טוב במשהו הוא היה אומר לי שחבל שנולדתי. חבל שהוא איבד אותה. אבל רק חבל שאני לא יודע על מה הוא מדבר כי הוא בחיים לא אומר עליה שום דבר. הוא לא אוהב לספר לי עליה ועל מי שהיא הייתה. הוא רק אמר לי שאת שמי היא אמרה לפני שהלכה ולכן קוראים לי ויליאם. אני לא יודע את שמה של אמי, אני לא יודע איך היא נראית או איך היא נשמעת. אבא תמיד חסך מימני את כל התמונות והסיפורים שאי פעם היו לו עליה. לפעמים בימים שבהם הוא רגוע הוא מספר לי איזה פרט קטן עליה ומחייך. לפעמים הוא אומר לי שאני דומה לה ואת העיניים שלי לקחתי מימנה. וככה עם הזמן בניתי לעצמי דמות, ציירתי אותה בדמיוני וככה חשבתי שהיא נראית. לפעמים אני מדבר אליה ומספר לה את מה שעובר עליי כאן. אני יודע שאני לא מכיר אותה אבל אני מרגיש שאני מחובר אליה גם מבלי לדעת עליה דבר. לפעמים אני יכול לדמיין אותה יושבת ומדברת איתי בתוך כל החושך, אבל לצערי זה רק דמיון שפיתחתי לעצמי עם השנים כאן ושום דבר מזה לא אמיתי. לפעמים אני מדמיין דברים שיכלו לקרות אם היא הייתה כאן. לפעמים אני רואה את עצמי בגיל קטן משחק בגן המשחקים בזמן שהיא ואבא יושבים ומשגיחים עליי מחובקים. אבל זה בחיים לא קרה כי היא לא הייתה שם. החידה הכי גדולה שלא פתרתי עד היום היא למה בכל פעם שאני מרגיש לא טוב ועומד להתעלף אני רואה אותה אל מול עיניי ושומע את קולה? כאילו היא מעודדת אותי לקום ולהתגבר. אני בכלל לא מכיר אותה וגם היא לא מכירה אותי אבל אני עדיין רואה אותה מולי ושומע את קולה כשאני מרגיש שאני עומד להיאבד בתוך החושך הזה. זה כאילו היא בחיים לא נעלמה מחיי. אני מרגיש שאני מכיר אותה כאילו גידלה אותי כל חיי ולמרות שאפילו את שמה אני לא יודע היא מחוברת אליי. אני מרגיש שיש מין חוט שמחבר ביננו, חוט בלתי נראה שרק אני והיא יכולים לראות. אני יודע שאני נשמע משוגע הרי בחיים לא פגשתי אותה או ראיתי או שמעתי אותה באמת. אבל אולי הסיפורים על חיבור של ילד לאמא הם נכונים ולא משנה איפה תהיה תמיד תרגיש את אמא איתך. אני לא נוטה בדרך כלל להאמין בדברים כאלה אבל אני חושב שבסיפור שלי זה אמיתי. אני באמת מרגיש אותה כאן איתי ואני חושב שהיא לעולם לא תעזוב אותי.
אבא מכה בי חזק ואני לא נכנע אליו. הוא מעיף אגרוף לצלעותיי ואני מצליח להתחמק מהמכה ברגע האחרון. אני מעיף אגרוף אל לסתו אך זה לא מצליח כי הוא שמר על פניו באגרופים מכווצים. אני מנסה להפיל אותו ברגליו אך הוא מתחמק, הוא מהיר יותר מימני וברגע אחד בו איבדתי ריכוז הוא מטיח בי את אגרופו הישר אל לסתי ואני נופל אחורה, ומשם רק חושך. אני מרגיש שהכול מסתחרר מסביבי ועיני נעצמות לאט, לאט תשושות ועייפות. איבדתי הכרה. אחרי כמה שעות על הרצפה אני קם והוא לא כאן יותר. כנראה שאיבדתי הכרה יותר מדיי זמן והוא כבר התייאש ועזב. אני רוצה לצעוק ואני רוצה לבכות אני כל כך מעוצבן שאכזבתי אותו אני קם מהרצפה ומטיח אגרוף בקיר. דם נוזל בין אצבעותיי והכאב מרגיע את כעסי ואני מתיישב בחזרה על הרצפה. בצד אני רואה בקבוק מים וצלחת עם כמה חתיכות שניצל. כשאני רואה את האוכל אני כבר הופך לרעב ואני מיד הולך אל הצלחת ולוקח אותה ומתחיל לאכול בחתיכות קטנות את השניצל. אבא טוען שאני תמיד נשארתי כמו ילד קטן שאוכל לאט מדיי וקטן מדיי. הוא טוען שאני לא יתבגר לעולם אבל אני לא חושב שזה נכון. אני כבר בן 18 אני חושב שאני כבר בוגר מספיק ושהבגרות שלי לא נמדדת על פי איך שאני אוכל. אבל בחיים לא הייתי מספיק טוב בשבילו, למרות שהייתי בנו היחיד לעולם הוא לא היה מרוצה מימני מספיק ותמיד היה לו טענות נגדי. לעולם הוא לא זרק לי איזה מילה טובה או הביעה איזה אהדה מסוימת כלפיי שמראה שאולי בכל זאת הוא מחבב אותי. הקשר שלי ושלו נמדד ברמת ההצלחה שלי וככל שאני מצליח יותר הוא פחות שונא אותי וכך גם הפוך. יש בינינו יחסי אהבה שנאה. אני מאמין שבסופו של יום הוא לא באמת שונא אותי כמו שהוא אומר אלה רק מתאכזב מימני כשאני מפסיד. הוא בכול זאת אבא שלי אני בטוח שיש בו את הצד הזה שדואג לי מדי פעם ואוהב אותי, אחרת כלום ממה שאני עושה כאן לא היה קורה, והוא היה זורק אותי ממזמן לאיזה חור נטוש. אני מאמין שעוד יש לו תקווה שעוד יש לי תקווה, להתחבב עליו כמו שהיה רוצה.