כנף שבורה- פרק 2

אני צוחקת במיטה ומנסה להיאבק בליאם כדי שיפסיק לדגדג אותי, אבל הוא לא מוכן לשחרר. הוא טוען שאני לא חייכתי כבר שעה ושהוא דואג לי, לכן הוא לא עוצר כדי שאני לא אפסיק לצחוק. "אתה ממש קרציה" אני אומרת לו ומטיחה את הכרית שהייתה לידי בפניו ומנסה להדוף אותו מימני. "את לעולם לא תיפטרי מימני מכוערת" הוא אומר ומזיז את הכרית מפניו וממשיך לדגדג אותי. "לא אמרתי שאני רוצה להיפטר ממך" אמרתי וגרמתי לו לעצור ולהביט בי, הוא חייך וכמו תמיד עיניו האירו כשהביט בי. "חסר לך שתרצי" הוא משך אותי אליו ועטף אותי בחיבוק, הוא היה חמים ונעים כי הוא הרגע יצא מתחת לשמיכה החמה בזמן שלקח לי אותה כדי שאני אקום מהמיטה. הוא נשק על ראשי בעדינות והביט בי מרוצה. "למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלתי והשתחררתי מחיבוקו. קמתי והתיישבתי מולו, רציתי לראות איך הוא נהיה מובך כשהוא אומר את המילים האלה. הוא נהפך לאדום. הוא עדיין הרגיש מובך להגיד לי את זה, הוא היה כזה חמוד. "כי אני אוהב אותך" הוא אומר ומביט בעיניי. קירבתי אותו אליי ואחזתי בפניו ונישקתי אותו. והוא הצמיד אותי אליו עוד יותר ונישק אותי בעדינות, "ואני אוהבת אותך לילו שלי" אמרתי בהתגרות, ידעתי שהוא עדיין לא סובל שאני קוראת לו ככה למרות שהעניינים עם אחיו כבר היו בסדר יותר. "אין בעיה" הוא הפיל אותי על המיטה וחזר לדגדג אותי, נוקם בי בדרך שלו. הוא ידע שאני לא סובלת דיגדוגים וניצל את זה בכול פעם מחדש לטובתו.
הקיץ האחרון היה הקיץ הכי טוב ומוזר שהיה לי כל החיים. אני לא אשקר היה קשה והיה רגעים שרק רציתי לישון כל היום ולהישאר במיטה אבל ליאם לא נתן לי לעשות את זה וגרם לקיץ הזה להיות מושלם. הוא דאג לנו כל הזמן והעסיק אותי בכול שעה ביום, הוא לא נתן לי רגע אחד לבד. אבל זה לא הפריע לי כי אהבתי שהוא איתי כל הזמן מחבק וחמים. הוא השתנה לטובה מאז שאנחנו ביחד, הוא הפך לרגוע יותר ולפחות שלילי בנוגע לנושאים מסוימים. ההשקפה שלו שונה עכשיו, לפחות ככה אני חושבת לפי מה שאני רואה. הוא באמת מקסים בכול דרך אפשרית והוא מעלה לי חיוך על הפנים כל יום וכול היום. אני לא מפסיקה לחייך כשאני איתו לפעמים אני תוהה אם כבר החיוך תקוע לי על הפנים. הוא ודניאל יוצאים כמעט כל יום לגלוש בבוקר, יש פעמים שאני איתם ויש פעמים בהם אני נשארת לישון. אבל הם, חורף גשם קור חום לא משנה מה, הם גולשים. זה קירב ביניהם בחזרה ואני שמחה שזה קרה, כי אני לא יכולה להיות עם ליאם בלי דניאל. הרי הם תמיד היו עסקת חבילה ובתקופת הריחוק שהייתה להם היה לי מאוד קשה, מצד אחד אני עם ליאם אבל מצד שני דניאל הוא החבר הכי טוב שלי ואני תמיד צריכה שהוא יהיה ליידי. אבל למזלי אין לי ממה לדאוג הם כבר חזרו להיות חברים טובים כמו פעם ואני חושבת שהם פתרו כבר את הכול. הם לא באמת יכולים אחד בלי השני הם ביחד מגיל 9 וזה יותר מדיי זמן, הם בלתי נפרדים ולראות אותם כשהם לא ביחד היה כמו בדיחה לא מוצלחת, כי גם אם הם לא היו מדברים הם היו נפגשים כי תמיד אני הייתי באמצע ולא משנה כמה הם היו מנסים שלא לדבר בכלל אחד עם השני זה לא היה הולך להם ותמיד בסופו של דבר הם נכנעו ודיברו. אני חושבת שזה גם מה שעזר לדניאל להשתקם בחזרה, לחזור להיות הדניאל השמח יותר זה שמחייך וצוחק. החברות הזאת שלנו, היא זו שגרמה לכולנו להיות מי שאנחנו עכשיו ואחרי קיץ כזה נראה לי שהבנתי ששום דבר לא יפריד ביננו יותר, לא נראה לי שזה אפשרי אחרי כל מה שעברנו ביחד. הקשר שלנו חזק מידיי וגם אם יקרה משהו אני חושבת שתמיד שלושתנו נמצא את הדרך בחזרה הביתה.
"אלי ליאם צריך לצאת" קורא דניאל שמחכה לנו במכונית עם כל המזוודות. אנחנו יוצאים אליו ואני מחבקת את אימי בפעם האחרונה. "אני אתגעגע אלייך אמא" אני לא רוצה להיפרד מחיבוקה ונראה לי שגם היא לא מוכנה לשחרר אותי. "תהי ילדה טובה ואל תעשי שטויות" אמי מלטפת אותי בפניי ודמעות מצטברות בעיניה. "אני מבטיחה" אני אומרת ומתנתקת ממנה. אוחזת בידו של ליאם ואנחנו נכנסים למכונית של דניאל והוא מתחיל לנסוע. אני מביטה בדמותה של אמי שהולכת ומתרחקת כאשר אנחנו נוסעים ומחייכת. אמא תמיד אמרה לי שהחיוך שלי זה הכוח שלי ושאני צריכה לנצל את זה ואני תמיד אקשיב לה אז זה מה שאני עושה מחייכת. לקח לי מלא זמן לחזור לחייך אחרי כל מה שקרה. והיו פעמים שבהם העלצתי את עצמי לחייך ולא באמת רציתי בזה אבל ככל שהזמן עבר החיוך הפסיק להיות מעולץ והפך לאמיתי וכנה והיום אני יכולה להגיד שאני מאושרת. יש לי את כל מה שאני צריכה. יש לי את החברים שלי ויש לי את אמא שלי ואני לא צריכה יותר מזה. למדתי להעריך כל דבר קטן בחיים האלה אחרי כל מה שעברתי, למדתי להעריך כל צחוק או חיוך תמים, כל מחווה קטנה או מתנה. כי שום דבר לא מובן מאליו. זה שאני נושמת ומאושרת עם חברים שלי זה נס כי יש מצב שלא הייתי כאן אם הכול היה קורה אחרת ולכן אני אנצל את החיים שיש לי ואעריך כל רגע ורגע בלי להתחרט על דבר, אעשה טעויות כמו כולם אך אתקן אותם. אני אבלה ואעשה שטויות. אני חופשיה לעשות כל מה שאני רוצה. אם ארצה אלמד גם לעוף אין דבר שלא אוכל לעשות עם כוח רצון. אני לא אוותר לעצמי לעולם וגם כשיהיה קשה אני אקח אוויר ואז אצלול עמוק אל תוך המים ואנצח, אשיג את כל מה שאני רוצה. כי אני חופשיה עכשיו ושום דבר לא יכול לעצור אותי. "אתם קולטים שאנחנו בדרך לקולג'?" קורא דניאל ומסתובב להביט בי ובליאם. "מי היה מאמין שאני אסיים בית ספר עם תעודת בגרות" ליאם צוחק ודוחף בי מרפק בעדינות. "אני תמיד האמנתי שתשרוד ליאם" אני מניחה את ידי על ידו והוא פונה להביט בי. "אני יודע" הוא אוחז בידי ומחייך. אני רוצה לנשק אותו עכשיו אני רוצה לחבק אותו חזק כל כך ולא לשחרר לעולם. אבל זה לא מתאים עכשיו, דניאל כאן איתנו והבטחנו שכשאנחנו איתו אנחנו מכבדים אותו ולא עושים כלום. הבטחתי לו שהזוגיות שלי עם ליאם לא תשנה את החברות שלי ושלו לעולם ושאני בחיים לא אשווה ביניהם או אגרום לו להיות בצד. אני יודעת שזה טיפה הצד הרע בכול הסיפור כי בכל זאת זה דניאל. אבל פגעתי בו מספיק והבטחתי שאני שומרת עליו ולא פוגעת בו לעולם ולכן אכבד כל דבר שיגיד ויבקש ואני בטוחה שגם ליאם איתי בזה. לכן כשאנחנו איתו אנחנו רק אלי וליאם החברים הכי טובים שלו וזהו. לא זוג ולא שום דבר. "אני חושב שהגענו" אומר דניאל בהיסוס קל וחונה בחנייה הגדולה. אנחנו יוצאים מהמכונית ואני נשענת על גב המכונית בזמן שליאם ודניאל מוציאים את המזוודות והתיקים שלנו מהבגז' של המכונית. אני מביטה במבנה הגדול והאפרפר שמול עיני. המבנה מוקף בחלונות שחורים ומבריקים. מרשים מידיי הייתי אומרת אבל זה לא כזה חשוב. החלק הכי טוב הוא שיש כאן דשא ענק וירוק שמקיף את כל שטח הקולג' ועצים ירוקים נמצאים בכל פינה. "קחי את התיק שלך אלי" אומר ליאם ומושיט לי את תיקי הגדול והשחור. "נראה יוקרתי מדיי לא?" ליאם פונה להביט במבנה ומעוות את פניו. "אני גם חשבתי על זה" אני אומרת ושמה את תיקי על הגב. "אלי היית חייבת להביא איתך את הדובי?" קורא דניאל בקול מתלונן ומצטרף אליי ואל ליאם. "הייתי חייבת" אני מודה באשמה ואוחזת בדובי הענק. "טוב אנחנו תקועים פה כמו שלישיית מוזרים בואו ניקח את המזוודות ונכנס" אני לוקחת את המזוודה שלי ומתחילה להתקדם אל המבנה הגדול. כשאנחנו מגיעים אל הכניסה השומר הנחמד מקדם את פנינו בחמימות ומברך אותנו להצלחה. אני מחייכת אליו בחזרה ואנחנו נכנסים לקולג'. הכול באמת היה ירוק מסביב כמו שזה נראה מרחוק. אני כבר מדמיינת את עצמי מבלה את רוב שעות היום על הדשא הגדול עם כל הספרים והחומר הלימודי, שוקעת בכול העומס. אבל לא אכפת לי באתי לכאן להשקיע וככל שאלמד וארחיב את הידע שלי אוכל לעשות כל מה שאני רוצה. דניאל כורך את ידו סביב כתפי ומחייך אליי. "כן דניאל" אני פונה להביט בו "רק בודק שאת נושמת" הוא מצחקק. כנראה לא שמתי לב שהייתי שקועה מדיי בלסקור את כל המקום שהוא כבר דאג לי. אנחנו נכנסים אל תוך המבנה הגדול. בפנים הקולג' היה מרשים יותר מבחוץ. הקירות במסדרונות היו מלאות בתמונות עתיקות כמו במוזיאון והאור הלבן האיר את הכול בכל פינה. "אני רואה שהמנהל של המקום מאוד אוהב זהב" ליאם מעביר את ידו על אחת ממסגרות התמונות שבמסדרון ובוחן אותה. "כנראה" אני אומרת ואוחזת בידו. "נראה לי שהוא ממש אוהב זהב" שלושתנו נעצרים בבת אחת. מולנו מוצג תמונה ענקית של סמל פלורידה מצופה בזהב ועיטורי כסף. "טוב בואו נתקדם אל קומת החדרים, צריך להתחיל להיכנס לעניינים פה" ליאם מושך אותי אחריו ואני כמעט עפה מהמהירות שבא הוא מושך אותי. "תחכו לי" צועק דניאל מאחורינו שמנסה לצמצם את פער המרחק שנוצר ביננו. "ליאם תעצור כבר אני עוד שניה נופלת עם המזוודה ועם התיק" אני מתנשפת ומנסה לגרום לליאם לעצור עם ריצתו. "טוב תרוץ לבד אני פרשתי" אני מנתקת את ידי מידו ונעצרת כדי להסדיר בחזרה את נשימותיי. "היי למה שחררת את היד?" ליאם ששם לב ששחרתי את אחיזתו ועצרתי הסתובב אליי ונעצר במקומו. "אתה בכלל שמת לב איזה מהר רצת? אתה לא נורמאלי" ריאותיי שורפות מהמאמץ שדרשה מימני כל הריצה הפתאומית הזאת ואני מתקשה לסדר את נשימותיי. "טוב אז אני אפסיק לרוץ ונלך רגיל. עכשיו אפשר לקבל את היד בחזרה" הוא מושיט לי את ידו ומביט בי. אני מושיטה לו את ידי ואנחנו ממשיכים ללכת במסדרון. "אתם ממש בושה שניכם" דניאל מתפרץ ביננו ומבהיל אותי. "בורחים לי" הוא מתלונן. "סליחה דניאל" אני כורכת את ידי סביב כתפו של דניאל. עכשיו שתי ידיי תפוסות. באחת אני אוחזת בידו של ליאם והשנייה כרוכה סביב כתפו של דניאל. "טוב אין לי שמונה ידיים. מי החמוד שיסחוב את המזוודה שלי?" אני שואלת ופונה להביט בשניהם. "אני אקח את המזוודה שלך" מתנדב דניאל ולוקח את המזוודה שלי. "תודה" אני אומרת מרוצה ומצחקקת. אנחנו מגיעים למעלית ועולים לקומה השלישית, קומת המגורים. כשאנחנו יוצאים מהמעלית אל המסדרון אנחנו מתפצלים למגורים והולכים לצדדים מנוגדים זה מזה מפני שהמגורים היו מחולקים למגורי בנות ומגורי בנים. "כשתמצאו את החדר שלכם תודיעו לי איזה מספר הוא ואני כבר אבוא לחנוך אותו בעצמי" אני קוראת ומסתובבת להביט לרגע בליאם ודניאל. "סגור" הם משיבים ביחד ואפילו לא מסתובבים להביט בי. אני מחייכת לרגע ומסתובבת בחזרה. אני מתקדמת במסדרון ומחפשת את חדרי. לפי מה שידוע לי מספר החדר הוא 363 אבל מרוב כל הדלתות נראה לי שייקח לי נצח למצוא אותו. כשאני כבר כמעט מתייאשת מלחפש וחושבת לפרוש למועדון הקטן שבסוף המסדרון אני מוצאת את חדרי ונוקשת בדלת. אחרי כמה שניות הדלת נפתחת ומולי עומדת מישהי שנראית פחות או יותר שנה מעליי. שיערה שחור ועיניה שחורות שצבען נוטה טיפה לאפור. היא הרכיבה משקפיים כסופות ועגולות שהגדילו מעט את עיניה והדגישו את ריסיה הארוכות שהעניקו לה מראה ילדותי ותמים. "היי אני איזי" היא אמרה בעליזות ולקחה את התיק מגבי. "ואני אלי" אמרתי והנחתי את המזוודה בכניסה לחדר. "שנה ראשונה כאן נכון?" היא שואלת ואני מרגישה שהיא בוחנת אותי בעיניה. "כן שנה ראשונה" אני משיבה וסוקרת את החדר, שתי מיטות ארון ושתי שידות ליד כל מיטה. הקירות צבועים בצבע אפור והחדר מעוטר בעציצים תלויים שהעניק מראה רענן ונקי להכול. "את עיצבת את החדר?" אני שואלת ופונה להביט באיזי שכבר פתחה את תיקי וזרקה את כל הדברים על המיטה. "אני רק הוספתי את העציצים וצבעתי את הקירות, בעיקרון די כעסו על כל זה אבל לא אכפת לי" השיבה איזי ולקחה את המזוודה של אלי מהכניסה לחדר. "את גונבת לי את המזוודה?" שאלתי בחשדנות והתאפקתי לא לצחוק כדי להישמע רצינית לגמרי. "את לבושה יפה לא יזיק לי לגנוב לך כמה ג'ינסים" איזי פותחת את המזוודה ומתחילה להוציא מימנה את הבגדים. "את ממש משתלטת לי על כל הדברים" אני אומרת ועוזרת לה להוציא את הבגדים אל המיטה. היא קמה מהמיטה ופונה אל ארון העץ שבחדר מפנה לי מקום במדפים כדי שיהיה איפה להשים את כל הבגדים שהבאתי איתי. אני מביטה בה לרגע מסדרת את ארונה ומפנה לי כמה מדפים. היא לבושה בחולצת טישרט גדולה ושחורה ושורט ג'ינס שחור וקרוע מעט בשוליים. היא עונדת מלא טבעות כסופות על אצבעותיה ושיערה מגולגל בשתי קוקסים רופפים ומנופחים. היא לא מאופרת אך ריסיה משוכות במסקרה שחורה שמבליטה את עיניה מבעד למשקפיים. "אז באת לכאן לבד?" היא שואלת ולוקחת ערימת בגדים מהמיטה ומתחילה לסדר אותה בארון. "את האמת שבאתי לכאן עם שתי חברים שלי" אני אומרת ולוקחת ערימה נוספת ומביאה לה אותה והיא ממשיכה לסדר את הכול בארון. "אז אין חבר?" היא עוצרת לרגע ומביטה בי. "יש חבר" אני משיבה לה וחיוך עולה על פניי וחושף את הכול. "איזה חמודה, אז אתם זוג טרי" היא אמרה כאילו קראה את פניי וידעה. "כן אנחנו רק חודשיים ביחד" אני אומרת וסומק עז עולה בלחיי אני מרגישה שפניי בוערות טיפה ומשפילה את מבטי. אני לא רגילה עדיין לדבר עליי ועל ליאם. במשך הקיץ רוב הזמן היינו לבד בלי יותר מדיי אנשים, חוץ מדניאל שאיתו לא התנהגנו כמו זוג או משהו. לא חשבתי שכשאני אדבר בפעם הראשונה על הכול אני ארגיש מובכת ככה. "טוב אני אפסיק עם השאלות" היא חזרה לסדר את ארון הבגדים וחשתי הקלה שהיא הפסיקה לשאול אותי. "אז באיזה חדר נמצאים החברים שלך?" איזי מביטה בי בשאלה ומתיישבת על המיטה. "את האמת שאני לא יודעת, אמרתי להם להתקשר אליי כשהם התארגנו אבל נראה לי שלוקח להם יותר מדיי זמן" אני משיבה ולוקחת את הטלפון מכיסו האחורי של הג׳ינס שלי. "זה בנים, הם בטח כבר שכחו מהכול" אומרת איזי במשיכת כתף. ואני מחייגת לליאם. "היי" הוא עונה בצלצול הראשון. "תגיד איזה חדר אתם?" אני שואלת בסקרנות. "את האמת שאני לא זוכר כל כך את המספר שלו" השיחה נשמעת טיפה מקוטעת וליאם נשמע טיפה רחוק מהטלפון. "היי, מי השותף שלכם?" איזי חוטפת מידי את הטלפון. "לוקאס הוא השותף שלנו" משיב ליאם ובקולו נשמע שהוא קצת מבולבל. "אלי זאת את?" הוא שואל. "איזי, מי אתה?" אני מנסה לחטוף לאיזי בחזרה את הטלפון כדי לדבר עם ליאם אך אני לא מצליחה. "אני ליאם" הוא משיב לה ואני סוף סוף מצליחה לקחת לה את הטלפון מהיד. "חזרתי" אני אומרת מעט מתנשפת. הוא מיד מזהה את הקול שלי וצוחק. "שותפה משוגעת?" הוא שואל ואני יכולה לדמיין את החיוך שעולה על פניו כרגע. "אתה לא יודע כמה" אני אומרת אך לפני שאני מספיקה להגיד משהו נוסף איזי חוטפת לי את הטלפון. "ביי לך ליאם, עוד שניה ניפגש" איזי מנתקת את השיחה ואוחזת בידי ומקימה אותי מהמיטה. "בואי נלך לחדר של לוקאס, נראה איך החברים שלך נראים" היא מריצה אותי במסדרון ואני רצה אחריה, יותר נכון נגררת אחריה. אני חייבת להיכנס לכושר, בחיים לא אהבתי לרוץ אבל היום הבנתי עד כמה המצב שלי גרוע. אנחנו מגיעות לסוף המסדרון ונעצרות ליד דלת גדולה שעליה מודבק מלא מדבקות מוזרות עם משפטים מוכרים וחייזרים. איזי פותחת את הדלת מבלי לנקוש ואנחנו נכנסות לחדר. "לוקאס אני רואה שכבר עזרת לשותפים שלך למקם כאן את הכול" איזי משחררת את אחיזתה בידי ופונה אל לוקאס. בחור עם שיער חום מתולתל ועיני שקד גדולות. "וואו אלי מי זה החתיך הזה?" היא בוהה לרגע בדניאל שעוד שניה הופך לרמזור מרוב שהוא נבוך. "זה דניאל" אני מסבירה לה ודניאל מחייך. “אז אתה זה שדיברתי איתו בטלפון" היא פונה אל ליאם וסוקרת אותו בעיניה. "הוא גם ממש חתיך" היא מציינת ואני לא מתנגדת לטענותיה. "אז מי מבניהם הוא הבן זוג שלך?" היא פונה אליי בשאלה ואני קצת מרגישה לא נעים לענות בגלל דניאל. "ליאם הוא בן הזוג שלה" משיב לוקאס במקומי והיא מסתובבת להביט בו, אך תוך שנייה עיניה שוב פונות אל דניאל והיא מביטה בו בהתעניינות. "אז דניאל אני מבינה שלך אין חברה, שזה מאוד נחמד אם היית שואל אותי ואני רואה גם שאתה בדיוק הטיפוס שכל הבנות המוזרות כאן אוהבות אז לפני שמישהי תחטוף אותך אני אציג את עצמי ראשונה" הופתעתי לשמוע את הישרות בה איזי פנתה אל דניאל, היה בה איזה מין חוסר טקט מוזר כזה אבל כרגע ריחמתי על דניאל שכבר נהיה נבוך מדיי מכל העניין לכן התקרבתי אל דניאל וכרכתי את ידי סביב כתפו כדי שירגיש יותר בנוח. "איזי תעזבי את הילד" אמרתי וקולי יצא טיפה מגונן מדי ממה שתכננתי. "אני רק רוצה להכיר אותו לפני כל הבנות שיעריצו אותו כאן" התלוננה איזי בקול מעט ילדותי שטיפה הכעיס אותי. "הנה הכרת אותו, היי דניאל היי איזי. עכשיו מספיק" יצאתי רכושנית מדיי כאילו דניאל הוא איזה כלי זכוכית שצריך לשמור עליו מכל משמר ולפי איך שהוא הביט בי כרגע נראה שגם הוא לא כל כך אהב את הצורך המוזר שלי להגן עליו כמו ילד קטן. "אלי את לא רוצה להראות לי איפה החדר שלך?" ליאם כרך את ידו סביב מותני והצמיד אותי אליו. הציל אותי מתוך כל הסיטואציה המוזרה הזאת. "כן ברור" כרכתי את ידי סביב מותניו ושחררתי את דניאל. "תגידי לי מה יש לך?" לחש ליאם באוזני ונשמע כאילו הוא בעצמו הרגיש לא נעים בתוך כל הסיטואציה המוזרה הזאת. "אני לא יודעת הרגשתי צורך להגן על דניאל" אני אומרת במגננה ואנחנו יוצאים מהחדר ומתהלכים במסדרון אל כיוון החדר של איזי ושלי. "את חייבת להפסיק לעשות את זה, דניאל כבר ילד גדול ותאמיני לי שהוא יכול להסתדר עם כל בחורה אפשרית גם בלעדייך" הבנתי את מה שליאם אמר וידעתי גם שהוא צודק אבל אני לא יודעת למה כל פעם מחדש משהו בי תמיד אומר לי להגן על דניאל. הוא כמו אח גדול שלא היה לי מעולם, אני לעולם לא ייתן לאף אחד להפריד ביננו. הוא האיזון שלי והוא החבר הכי טוב שלי. ולמרות הזוגיות עם ליאם הוא בחיים לא יהיה באמצע, אני בחיים שלי לא אשווה אותו לאף אחד. כי דניאל, דניאל הוא מיוחד במינו וככל שאנחנו גדלים אני רק מגלה עוד ועוד דברים עליו ועל אישיותו המדהימה. הוא הבן אדם הכי חזק שאני מכירה בעולם לכן גם אגן עליו ועל חומותיו ואשמור שלא ייפול, כי אם דניאל נופל כולנו נופלים, כי אם דניאל מפורק זה אומר שהמצב ממש קשה. ואני לעולם לא אתן לו ליפול. אני חייבת לו את החיים שלי והבטחתי לו שאני לעולם לא אעזוב אותו ואני אקיים את זה גם אם אני בקושי מחזיקה את עצמי. במהלך הקיץ זה מה שהבטחתי לעצמי, להגן עליו לא משנה מה ואני עושה את זה. "חדר יפה יש לכן" ליאם מעיר אותי ממחשבותיי ואנחנו נכנסים לחדר. "כן" אמרתי בחולניות והבטתי בליאם. "תגידי נראה לך שאיזי תבוא לפה בחמש דקות הקרובות?" ליאם הניח את ידו בשקע גבי והצמיד אותי אליו. "לא נראה לי שהיא מתכוונת לבוא לפה בדקות הקרובות" כרכתי את ידי סביב צווארו ואת ידי השנייה הנחתי על לחיו בעדינות וקירבתי אותו אליי, מצחו נגע במצחי ולרגע רק הבטנו אחד לשנייה בעיניים. "זה מעולה שהיא לא תב.." השתקתי את ליאם בנשיקתי והצמדתי את שפתיי אל שפתיו. ליבי הלם בחוזקה ובין נשיקה לנשיקה ליבי רק הלם חזק יותר והאיץ את קצב פעימותיי. אהבתי אותו כל כך, לא חשבתי שהגיוני להרגיש ככה בכלל אבל הוא שינה את כל תפיסת עולמי. נצמדתי אליו בכל גופי והתמסרתי לשפתיו הרכות והחמות. "התגעגעתי אלייך" הוא לחש באוזני ולרגע ניתק את שפתיינו. "גם אני התגעגעתי אלייך" חיברתי בין שפתיינו שוב, לא רציתי להיפרד מימנו. והוא לא התנגד לכך אלה רק הצמיד אותי אליו יותר. גם ליבו הלם בחוזקה כאילו היה על מאתיים יכולתי להרגיש כאילו ליבו הולם לי בחזה. הוא נעצר בפתאומיות והביט בי בוחן אותי מכל פינה ומחייך. "מה?" אני שואלת ולחיי סמוקות. "שום דבר, אני רק נהנה מלהסתכל עלייך" אחזתי בפניו והצמדתי אותו אליי. הייתי צריכה אותו קרוב אליי. אני תמיד צריכה שהוא יהיה קרוב אליי. שיחבק אותי ויעטוף אותי בזרועותיו הגדולות שהרגשתי מוגנת בהם. הרגשתי מוגנת לצידו בטוחה. לעולם לא הייתי הבחורה שצריכה בחור כדי להרגיש ביטחון ותמיד ידעתי להגן על עצמי מכול דבר. אבל עם ליאם זה היה אחרת, הוא העניק לי ביטחון שונה מכל מה שאי פעם יכולתי להרגיש. הייתי שלווה לידו רגועה ושקטה בלי צורך להתגונן. אני איתו בדיוק כמו שאני. עם כל הדברים הטובים ועם כל הפגמים והוא מקבל אותי בדיוק כמו שאני עם כל השריטות והבעיות ואני מקבלת אותו בדיוק כמו שהוא. אני חושבת שזה גם אחת הסיבות שבגללן התאהבנו אחד בשנייה. הוא ידע לקבל אותי ואני אותו והשלמנו אחד את השנייה לא היה צורך לשום התגוננות יותר. אני אשמור עליו והוא ישמור עליי. "אלי, אתם באים למסיבה בערב נכון?" איזי התפרצה אל החדר והבהילה אותי ואת ליאם. "אוי הפרעתי לכם" היא אמרה באי נוחות והתקדמה אל כיוון הדלת כדי לצאת. "הכול טוב איזי, על איזה מסיבה את מדברת?" ליאם התרחק מימני מעט. "בערב יש מסיבה של כל החדשים והוותיקים של השנה השנייה והראשונה" הסבירה איזי לליאם. "נשמע טוב, אנחנו נבוא" אמר ליאם ושחרר את אחיזתו בידי. "טוב אני הולך לדניאל ולוקאס" ליאם יצא כמו גנב מהחדר ורץ במהירות במסדרון אל חדרו. "חמוד החבר שלך" איזי התיישבה על המיטה שלה. "כן, הכי חמוד שיש" התיישבתי לצידה על המיטה.
בצהריים דניאל ואני הסתובבנו ברחבי הקולג׳ כדי לבדוק את המקום ולהתחיל להסתגל אליו. אבל הכול היה או ירוק מדיי או זהב מדיי. המקום מעוצב קצת מוזר הייתי אומרת. יוקרתי ומפואר כאילו כל מי שנמצא כאן נולד עם כפית זהב בפה ולפי איך שהכול כאן מעוצב כבר יכולתי לבנות לעצמי בראש את דמותו של מנהל הקולג'. הוא בטוח יהיה לבוש בחליפה מהודרת שמהודקת בצידי גופו ומגוהצת כמו מפת שולחן לבנה וחגיגית. תספורת רגילה ועיניים רציניות וקשוחות כאלה שאם אתה מביט בהם יותר מדיי זמן הן מעלות בך בחילה כי הן ריקות כל כך. את המשרד שלו אני יכולה לדמיין בבירור. כיסא משרדי גדול ושחור במרכז החדר עם שולחן עץ גדול. מעל השולחן מונח מחשב ומתחתיו מקום להניח בו את הרגליים. בפינה כנראה שיהיו כמה ארונות שמלאים בתיקיות עם דפים מתויקים בתוך מסודרים בניילוניות שקופות. הכול מתוקתק במקום. ואני יכולה להתערב עם מישהו שיש שעון גדול תלוי מאחורי כיסאו בקיר. לא יהיה שום דבר מעניין במשרד שלו אני בטוחה בזה. הוא נראה לי אדם שטחי ורגיל כזה שכול מה שמעניין אותו זה האם נעליו מצוחצחות ונקיות והאם שערו האפור מסודר. "שמעת על המסיבה בערב?" אני משלבת את ידי בידו של דניאל. "לוקאס סיפר לי, אנחנו הולכים אליה נכון?" דניאל מביט בי לרגע בשאלה ואנחנו נעצרים בהליכתנו. "ברור שאנחנו הולכים" אני משיבה ומנסה להבין על מה דניאל מסתכל. "קצת מוזרה השותפה שלך" הוא מביט באיזי שבדיוק עוברת עם תיקה ומתיישבת עם ספרים על הדשא. "היא דווקא ממש נחמדה" אני אומרת אך הוא ממשיך להביט בה, כאילו הוא בוחן אותה מכל פינה ופינה. "דניאל אתה נושם" אני מעבירה את ידי אל מולו והוא מסתובב להביט בי. "אני נושם מעצבנת" הוא ממשיך להתקדם בשביל בו אנחנו הולכים ואני הולכת אחריו. "היי למה הסתכלת עליה ככה?" אני שוב משלבת את ידי בידו ומנסה להאט את הליכתו המהירה של דניאל. "אסור לי להסתכל?" הוא שואל במגננה ומשהו בקולו משתנה. אני עוקפת אותו ונעמדת מולו מביטה בו ובוחנת את הבעת פניו המשונה. "אל תדאגי" הוא אומר וממשיך ללכת בשביל מתעלם מימני לחלוטין ומזיז אותי מהדרך. "סתם הסתכלתי עליה אלי" הוא אומר ומסתובב אליי. אני נעמדת באותו המקום בו לפני שנייה נעמדתי מולו ומחכה שיספר לי. "באמת שסתם הסתכלתי" הוא מתקרב אליי מעט ובעיניו אני רואה שהוא לא משקר. "חבל היא דווקא ממש חמודה" אני אומרת טיפה מאוכזבת ושוב משלבת את ידי בידו ואנחנו ממשיכים ללכת. אני לא אשקר, מאז שאני וליאם ביחד אני מרגישה צורך למצוא לדניאל חברה כדי שלא ירגיש לבד כשאני לא נמצאת איתו או משהו. אני גם חושבת שהוא צריך מישהי שתתמוך בו חוץ מימני, הרי בסופו של יום אני עם ליאם ועם כמה שאני ודניאל כל הזמן ביחד אני לא תמיד נמצאת איתו. כואב לי לדעת שאני מכאיבה לו כשאני בזוגיות עם ליאם ואני יודעת שזה גם כואב לליאם. אני מרגישה שאני חייבת למצוא לו חברה רק כדי שתשכיח אותי מימנו. שישחרר מימני ויוכל להיפתח אל מישהי אחרת. אני מפחדת שיום אחד אני אפגע בו יותר מדיי ואאבד אותו ואני לא רוצה לאבד אותו, לעולם לא. אבל אני מפחדת שככל שהזוגיות שלי ושל ליאם תתקדם הוא יתרחק מימני ויעלם בסופו של דבר, לכן אני מציבה לעצמי משימה נוספת- למצוא לדניאל חברה, מישהי טובה שתהיה לא פחות ממושלמת בשבילו ואני לא הולכת להתפשר כי מגיע לו את הכי טוב שיש ואני אדאג שזה מה שיהיה לו.
"אני לוקחת לך את הג'ינס הזה להיום בערב" איזי שולפת מהארון מכנס ג'ינס בצבע כחול בהיר בגזרת בויפרינד שמלא בקרעים. "קחי מה שבא לך" אני אומרת וממשיכה לחפש את אוברול הג'ינס הקצר והאהוב עליי אך לא מוצאת אותו. "אני לוקחת לך גם את החולצה הזאת" איזי מוציאה מהארון חולצה שעליה מודפס ציור של סטיץ' ומניחה אותה על המיטה ליד הג'ינס. כשאני נזכרת מתי לבשתי את החולצה של סטיץ' בפעם הראשונה חיוך עולה על פניי ואני מצחקקת טיפה. זה היה בשיעור הגלישה הראשון שלי עם ליאם. ביום ההולדת שלי לפני שנה וחצי בערך. אני מוצאת את אוברול הג'ינס הכחול שלי ומוציאה אותו מאושרת מהארון. "אולי נתחלף?" מציעה איזי. היא רוצה שאני אקח את הג'ינס והחולצה והיא תיקח את האוברול. "בבקשה תתחלפי איתי" היא מתחננת ואני מוותרת. "קחי" אני מביאה לה את האוברול ולוקחת מהמיטה את הג'ינס והחולצה. "תודה" היא מקפצת בהתלהבות ומחבקת אותי לרגע. "בכיף תהני לך" אני אומרת ולוקחת את המגבת שלי ונכנסת להתקלח. "אל תסיימי לי את המים" צועקת איזי מהחדר. "אני אשתדל" אני צועקת לה בחזרה ופושטת בגדיי ופותחת את המים במקלחת. נותנת להם לזרום על גופי ולחמם אותי. אחרי כמה דקות אני יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת ואוחזת בתיקי הקטן שבו הבאתי את כל דבריי האישיים. "לפי האדים שיצאו מהמקלחת בטוח סיימת לי את המים החמים" מתלוננת איזי. "אל תדאגי" אני מרגיעה אותה והיא נכנסת למקלחת. אני מתלבשת ומתארגנת מול המראה. שיערי החום והארוך מסתלסל על כתפיי ואני מסרקת אותו בכדי שלא יקשר ויסתבך לי. אני מסדרת את החולצה ומיישרת אותה על גופי ומתכופפת לקפל את שולי הג'ינס שמעט ארוכים לי. אני מורחת בריסיי הארוכים מסקרה שחורה. ומביטה לרגע בבבואתי שמשתקפת במראה. לעולם לא הרגשתי איזה מלכת יופי או מושלמת אבל עם הזמן למדתי לאהוב את מה שיש מולי ואני שלמה עם עצמי לגמרי. החולצה הגדולה מעט מטשטשת את גופי הרזה והג'ינס הרחב מסדר את הכול. המסקרה המשוכה בריסיי מעניקה לעיניי מראה משוך יותר ובוגר ואני אוהבת את מה שאני רואה. אני הולכת אל המזוודה שלי ומוציאה את הדבר האחרון שנשאר בתוכה. את זוג הנעליים הגבוהות והלבנות שלי- Nike Air Force 1 Mid. ליאם כול הקיץ ניסה לשכנע אותי להחליף אותן והוא אפילו קנה לי סניקרס חדשות אבל אני לא יכולה להיפרד מהן, אני תמיד שמה אותן. בכול מצב וזה לא הולך להשתנות. "המים לא היו קרים כל כך בסוף" איזי יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת ומתיישבת על מיטתה כדי לסרק את שיערה. "את רואה, אני לא כזאת רעה" אני לוקחת את הבושם מהשידה הקטנה שליד מיטתי ומשפריצה כמה שפריצים מימנו על צווארי ועל ידי. "מתי אמרת שהמסיבה מתחילה?" אני פונה להביט באיזי שכבר הייתה לבושה באוברול הג'ינס שלי והתחילה לסדר את שיערה מול המראה. "לא אמרתי" היא משיבה במשיכת כתף "הולכים כששומעים רעש" היא אומרת וממשיכה לסדר את שיערה מול המראה. "טוב את מתארגנת ואני הולכת לבדוק אם ליאם ודניאל מוכנים ואני חוזרת" אני יוצאת מהחדר במהירות והולכת במסדרון אל חדרם של ליאם ודניאל. אני נעצרת רגע לפני שאני נוקשת בדלת ומסתכלת על המשפטים שמודבקים על הדלת אך עיני נמשכות למשפט אחד- 'אני חולם את הציור שלי ואני מצייר את חלומי' (וינסנט ואן גוך) המשפט הזה מעלה לי זיכרונות מהמרתף שלי. לא נכנסתי אליו מאז שזרקתי את המפתחות אל הבריכה. לא העזתי אפילו להסתכל על הדלת שלו. לא יכולתי להכיל את כל הזיכרונות שהיו בתוכו וידעתי שאם אכנס לשם איכנע ואפול שוב למחשבות על אבי ולא אצא מזה לעולם לכן לא נכנסתי לשם כל הקיץ. אבל עכשיו המשפט הזה העלה בי חיוך לרגע והזיכרונות הטובים הציפו את ראשי. נזכרתי כמה אהבתי לצייר, כמה אהבתי את המרתף השקט שלי וכשאחזור הביתה אני חושבת שיהיה נחמד אם אפתח אותו שוב ורק אציץ אליו. אני נוקשת בדלת ודניאל פותח לי. "מישהו פה כבר מאורגן" אני כורכת את ידי סביב כתפו ונכנסת לחדר. "ליאם עדיין במקלחת ולוקאס פרש לישון כפי שאת רואה" דניאל הצביע על לוקאס שהיה שכוב על מיטתו ומכוסה בערמה של שמיכות. רדום על כריתו. "ליאם אתה יוצא מהמקלחת?" קורא דניאל ודופק על דלת המקלחת. "אני שתי דקות מאורגן" משיב ליאם ואני ודניאל מתיישבים על מיטתו. "הצווארון שלך" אני מיישרת את צווארון חולצתו של דניאל ומסדרת אותו. "תודה" הוא מצחקק ומעביר יד בשיערו הלח. "איזי ממש תתעלף כשהיא תראה אותך ככה" אני קמה מהמיטה ופותחת את ארון העץ. אני יכולה לראות בבירור את הצד של דניאל ואת הצד של ליאם. ליאם תמיד היה נראה מתוקתק ומסודר אבל תמיד החדר שלו היה בלגן אחד גדול ודניאל תמיד היה מסודר יותר ומאורגן. "וואו דניאל אמרו לך פעם שאתה מושלם" התפרצה איזי לחדר ונעצה את מבטה בדניאל. "אלי אני חושבת שאני צריכה חמצן" היא אמרה בחולמניות והתיישבה לצד דניאל במיטה. "אמרתי לך שהיא תאהב את זה" אני לוחשת לדניאל וקוראת לליאם שעדיין מתארגן לו במקלחת. "אני יוצא" הוא אומר אך מתעכב עוד כמה דקות נוספות. לבסוף הוא יוצא מאורגן כמו תמיד. לבוש כמו שרק הוא אוהב. "אוי ליאם הלוואי וכל הבנים יתלבשו כמוך" אומרת איזי מיד כשהיא רואה את ליאם. הוא לבוש במכנסי ג'ינס שחורים עם שני קרעים בברך וחולצה מכופתרת שחורה והוא עונד את השרשרת עם התליון של החץ. שיערו השחור פרוע ורטוב וריחו התפשט בכל החדר. "אני זוכר את החולצה הזאת" הוא מביט לרגע בחולצה שלי ובוחן אותה. "זה היה כשלימדתי אותך לגלוש ביום ההולדת שלך לא?" הוא מביט בי לרגע בשאלה. "כן כשלימדתי אותי לגלוש" אני משיבה בצחקוק. "אתם חייבים ללמוד לסדר את הצווארון שלכם" אני מיישרת את צווארון חולצתו של ליאם ומסדרת אותו. "אני גרוע בזה" ליאם מרים את ידיו כנכנע ומעלה חיוך על פניו. "תשתקו כבר אני רוצה לישון" קורא לוקאס ממיטתו ומתעטף בשמיכתו. "סליחה לוקאס" אני לוחשת בשקט ומרגישה לא נעים שהערנו אותו. "בואו נצא מכאן שלא נפריע לישנוני כאן" איזי קמה מהמיטה ומתקדמת בשקט אל עבר הדלת וכולנו אחריה. הלכנו לחדר שלי ושל איזי ושם בילינו עד שהתחלנו לשמוע רעש חזק של מוזיקה מהחלון של החדר. "זה הסימן שלנו" איזי קמה מהמיטה בהתלהבות. "אמרתי לך, כששומעים רעש יודעים שהתחיל" היא מקימה אותי מהמיטה ומושכת אותי אל הדלת. "ליאם דניאל בואו" היא קוראת ואנחנו יוצאים החדר. עוברים במסדרון ויורדים לקומת הקרקע עם המעלית. "הולכים להנות" מריעה איזי ומקפצת בשמחה. "אנחנו חד משמעית הולכים להנות" ליאם כורך את ידו סביב מותניי ואנחנו מתחילים ללכת בשביל שמוביל אל המקום בו התקיימה המסיבה. "דניאל תזכור מי הציגה את עצמה ראשונה" איזי כורכת את ידה סביב כתפו של דניאל ומתקרבת אליו מעט. "כן, אל תדאגי" דניאל מעלה חיוך על פניו שגורם גם לי לחייך מעט. אני נאנחת בשלווה ושמחה לראות אותו ככה. שמחה שהוא מצא לעצמו מישהו להיות איתו קצת.
אנחנו נכנסים למסיבה. אין מקום לנשום והכול רועש ומפוצץ באנשים. אני נדחפת בין אנשים שרוקדים במסיבה לבין אנשים שסתם עומדים במרכז. נדחסת ומנסה לעבור לבר השתייה. "זה לא נורמאלי" צועק ליאם ונשמע טיפה רחוק בגלל עוצמת המוזיקה. "להביא לך לשתות?" אני שואלת ואוחזת בידו מצמידה אותו אליי שלא יאבד לי בין כל האנשים. "בואי נלך לדאוג לנו לכוסות" הוא מושך אותי אחריו ואני נתקעת בכמה אנשים ומקבלת כמה מכות קטנות ברגל. אנחנו מגיעים לבר וליאם מוזג לנו שתי כוסות שתייה ומוסיף קרח ובתור התחלה אנחנו מתיישבים על הכיסאות הגבוהים ומאכילים את אוזננו למוזיקה הגבוה. "איפה דניאל?" אני שואלת ומחפשת אותו בעיניי מנסה לבדוק איפה הוא מתוך כל האנשים שנמצאים כאן. "הוא עם איזי שם" ליאם מצביע אל עבר צידו השני של המועדון הגדול ואני רואה את דניאל נמצא שם עם איזי והם יושבים וצוחקים. "אתה חושב שיכול לקרות ביניהם משהו?" אני מחזירה את מבטי אל ליאם בשאלה. "לכי תדעי, הכול יכול לקרות" הוא משיב ומקרב אותי אליו מעט. אנחנו מתיישבים ליד הבר כמה דקות ושותים את המשקאות שמזגנו אל תוך הכוסות שלנו. "היי למה אתם יושבים?" קוראת לעברנו מישהי עם עיניים כחולות ושיער מתולתל ופרוע. "הרגע נכנסנו" אני משיבה בצעקה כדי שתוכל לשמוע אותי. "לא יושבים כאן" היא אומרת ומושכת אותי אחריה אל מרכז הרחבה. "ליאם בוא לפה" אני קוראת מתנשפת בין קפיצה לקפיצה. "אני אשב כאן" הוא מסמן לי בשפתיו ואני מעיפה אל עברו מבט לעברו וממשיכה לקפוץ ולרקוד. "איך קוראים לך?" שואלת אותי הבחורה המתולתלת "אני אלי, את?" אני מציגה את עצמי והיא מחייכת אליי לרגע. "אני קיילי" היא אומרת ואני בקושי מצליחה לשמוע אותה מבעד למוזיקה הרועשת. "שנה ראשונה?" היא שואלת ומתנשפת. "כן" אני משיבה ונעצרת לרגע. "גם אני שנה ראשונה, אבל אני מכירה כאן את כולם. אחי הגדול הוא הנבל של המקום אז אני נמצאת כאן מגיל קטן" היא מסבירה ולרגע אני מרגישה טיפה לא נעים על מה שחשבתי על מנהל הקולג׳ "בן כמה אח שלך שהוא כבר מנהל?" אני שואלת בסקרנות ואנחנו הולכות להתיישב בבר. "הוא רק בן 30 אבל אבא שלי רצה שהוא יהיה המחליף שלו וקבע לי עובדות אז לא הייתה לו ברירה אלה להקשיב" היא אומרת ולוקחת כוס שתייה קרה ולוגמת מימנה במהירות. אני מחפשת את ליאם שנעלם מהבר ורואה אותו בצד עם לוקאס שכנראה בסוף נכנע ובא למסיבה. הוא אוחז בכוס השתייה שלו וצוחק מאיזה בדיחה שלוקאס סיפר לו. אני מרשה לעיניי לנוח עליו רגע. אני אוהבת להסתכל עליו כשהוא לא שם לב במיוחד כשהוא צוחק או מחייך. גם הוא עבר תקופה מאוד לא פשוטה כל הקיץ הזה. אבא שלו נכנס לכלא אחרי שמייקל אחיו דיבר על המשטרה וסיפר להם הכול על מה שאביו עשה לליאם. אמא שלו בקושי דיברה איתו בגלל שכעסה על שגרם ל'משפחה' שלהם להתפרק ומייקל אחיו הוא פשוט מייקל. הקשר שלהם היה חלש מדיי ולא באמת היה ניתן להציל אותו. לכן כשליאם מחייך אני מאושרת כי אני יודעת שסוף כל סוף טוב לו ושעכשיו הוא בסדר. הוא עובר שינוי מדהים והוא עובד על זה כל הזמן, כי לא קל לו. לא קל לו בכלל ואני יודעת את זה כי אני עוזרת לו. אני זאת שתומכת בו ואתמוך כל חיי. אני קולטת בזוויות עיניי שיש בפינה מישהו שעומד ליד שולחן הפינג פונג ומחכה שמישהו יצטרף אליו למשחק. אני קמה מכיסאי והולכת אליו. "היי אתה משחק?" נראה שהבהלתי אותו מעט כי כשאני שואלת אותו הוא מקפץ במקומו ומביט בי טיפה מבוהל. "הכבוד הוא כולו שלי" מבטא צרפתי, איך אני אוהבת מבטא צרפתי. יש לו מבטא ממגנט כשהוא מדבר. "אני קרטר" הוא מציג את עצמו ואני מביטה בו לרגע סוקרת אותו בעיניי. בחור בלונדיני עם עיניים כחולות. הבלורית שלו מסודרת להפליא והוא לבוש בחולצת טישרט לבנה וגדולה ומכנס ג׳ינס כחול וקצר. "אלי" אני מציגה את עצמי והוא מתחיל במשחק. "אז מה עושה מישהי כזאת יפה בקולג׳ כזה?" הוא שואל בהתחנפות וזורק את הכדור אל עבר כוסות הבירה שבצד שלי וקולע לאחת מהן. "שנה ראשונה, אתה יודע, ללמוד" אני מסבירה ולוגמת מכוס הבירה. האלכוהול צורב בגרוני ואני מעוותת לרגע את פניי. הוא כובש את חיוכו וזה מעט מעצבן אותי לכן אני מכוונת את כדור הפינג פונג אל כוסותיו וזורקת. לשמחתי קלעתי אל אחת מכוסותיו ועכשיו הוא צריך לשתות. "לרבייה" אני כובשת את חיוך הניצחון שלי ומחכה שהוא ישתה את כוס הבירה. הוא שותה את כוס הבירה וממשיך במשחק כאילו האלכוהול אפילו לא מפריע לו לרגע. הוא מנסה להרשים אותי וזה מצחיק אותי טיפה. הוא עושה כמה תנועות משונות עם היד ומכוון אל כוסותיי מנסה את מזלו במטרה לקלוע ולגרום לי לשתות כוסית נוספת. "אני אגרום לך להשתכר מתוקה שלי" הוא מצחקק וזורק את הכדור אל עבר כוסותיי. "לא היום" אני צוחקת כשהכדור לא נכנס לכוס ומפספס אותה. "חבל, אם הייתי שותה זה היה נחמד" הוא נשמע מעט מאוכזב והמבטא הצרפתי שלו מודגש מעט כשהוא מדבר בטון נמוך יותר. אני זורקת אל עבר כוסותיו ומרינה בשמחה כאשר אני מצליחה לפגוע שוב ולגרום לו לשתות כוס נוספת. "אני מבין שאת מנסה לגרום לי להשתכר" הוא אומר כמתגרה בי ואני לא מצליחה לעצור את עצמי מלחייך מעט. "את לא תצליחי" נראה שהוא אומר איזה ״תפילה״ קטנה לפני שהוא זורק את הכדור אל עבר כוסותיי ומשום מה התפילה הקטנה שלו מצליחה והוא פוגע בכוס אחת. "זה סתם מזל" אני אומרת במעט עצבנות ושותה את כוס הבירה, בחוסר חשק. "אולי אני בסוף כן אגרום לך להיות שיכורה" הוא צוחק וזז משולחן הפינג פונג ומתקרב טיפה אליי. "גם אם תצליח, לא יקרה כלום אני מצטערת אבל יש לי חבר" אני מתרחקת מימנו מעט ומתיישבת על שולחן הפינג פונג ומנדנדת את רגליי. "החבר שלך לא מעניין אותי, זה תירוץ גרוע. אנחנו בקולג' הכול יכול לקרות פה" הוא צוחק ומתיישב לצידי על שולחן הפינג פונג. "אני רואה שכבר הספקת להכיר את הצרפתי שלנו" איזי קופצת עליי משום מקום ואני נבהלת לרגע. "תגידי את מכירה את כולם פה?" אני שואלת מעט מופתעת. "תלוי את מי את שואלת. אני מכירה את כל השמות אבל לא כולם זוכרים אותי" איזי מתיישבת לצידי על שולחן הפינג פונג. "איפה דניאל?" אני שואלת ומעבירה את ידי בשיער כדי להזיז אותו מפניי. "הוא הלך להביא לנו שתייה" משיבה איזי ומצחקקת בשובבות. "אל תגידי לי שאת מחבבת אותו" אני דוחפת בה את מרפקי בעדינות וצוחקת. "את ליאם? ברור שאני מחבבת את החבר שלך" היא משנה את הנושא ומסתכלת על ליאם לרגע שבדיוק מדבר עם קיילי שכנראה גם דחפה אותו לרקוד. כל המסיבה ראיתי אותה דוחפת אנשים אל הרחבה ומנסה להרקיד אותם. יש לה הרבה אנרגיות והיא כל הזמן מחייכת לכן אני חושבת שבסופו של דבר היא מצליחה לשכנע את כולם לרקוד איתה. אי אפשר לסרב לחיוך שלה. "היי אלי" דניאל כורך את ידו סביב כתפי ומושיט לאיזי את כוס השתייה שהביא לה. "היי לך" אני מביטה בו במבט סקרני ומנסה לשמור על פנים רציניות ולא לחייך. "למה את מסתכלת עליי ככה אלי?" הוא שואל בבלבול. "שום דבר דניאל" אני תופחת על כתפו וקופצת משולחן הפינג פונג. "קרטר היה נחמד להכיר אותך, אני מקווה שגרמתי לך להשתכר מספיק" אני אומרת ומביטה לרגע בקרטר שבזמן שדיברנו סיים את כל כוסות הבירה שהיו בצד שלו בשולחן הפינג פונג. הוא היה שיכור לגמרי וחיוך היה מרוח על פניו. "היי אלי רוצה לצאת איתי?" הוא שואל וכובש את חיוכו. "מה שתגיד קרטר" אני מנופפת בביטול ומתקדמת אל עבר ליאם. "נהנה מהמסיבה?" אני קופצת על ליאם ומחבקת אותו והוא נבהל לרגע. "עכשיו אני נהנה עוד יותר" הוא אוחז בידי ומצמיד אותי אליו. "אני שמחה שאתה נהנה אני אומרת בהתגרות ומתקרבת אליו עוד. אני בוחנת לרגע את השטח ובודקת שדניאל לא מסתכל לכיווננו וברגע שאני רואה שהוא ואיזי התחילו לשחק פינג פונג בירה על השולחן אני מניחה את ידי על לחיו של ליאם ומקרבת אותו אליי לנשיקה. הוא אוחז בפניי ומצמיד את גופו אל גופי. שפתיו חמות על שפתיי וחום מתפשט בגופי. הוא מנשק אותי בעדינות כאילו שאם ינשק חזק יותר אשבר ואני אוהבת את העדינות שלו ונהנית מכל נשיקה ונשיקה. "אני רואה שזה החבר שלך" קרטר עובר לידנו ונופל. "הכול טוב קרטר?" אני וליאם מתנתקים זה מזה וליאם עוזר לקרטר לקום מהרצפה ואני עוזרת לו. "מישהו כאן שתה יותר מדיי" מציין ליאם ואני מהנהנת בראשי מסכימה עם דבריו. "היי קרטר איזה חדר אתה?" אני שואלת את קרטר ומביטה בו. הוא חיוור מעט ולא נראה כל כך טוב. "אני בחדר מספר 202" הוא אומר וכמעט נופל שוב. "טוב אנחנו ניקח אותך לחדר" אני אומרת וראשו נשמט על כתפי. "ליאם בוא ניקח אותו" אני וליאם יוצאים מהמועדון הגדול והולכים בשביל אל עבר המבנה הגדול של הקולג׳. אנחנו סוחבים את קרטר שנראה גמור לגמרי ואני תומכת בו בידי. אנחנו נכנסים למבנה ועולים במעלית לקומת המגורים. מתקדמים במסדרון ומגיעים לחדרו של קרטר. אני מוציאה מכיס הג׳ינס של קרטר את המפתחות לחדרו ואנחנו נכנסים לחדרו. על השולחן הקטן בפינה ליד מיטתו יש קנקן מים. אני מוזגת לקרטר כוס מים ומושיטה לו את הכוס כדי שישתה. ליאם מניח אותו במיטה וקרטר נשכב על המיטה שפוך לגמרי. "הוא נראה ממש רע" אומר ליאם ואני מהנהנת ומביטה בקרטר. "אתה הולך עכשיו לישון ומחר בבוקר אני באה לבדוק שאתה חיי" אני מניחה את ידי על ידו של קרטר שעיניו כבר נעצמו להן לאט, לאט בעייפות. "לילה טוב מתוקה שלי" קורא קרטר רגע לפני שאני וליאם יוצאים מחדרו. "לילה טוב קרטר" אני כובשת את חיוכי וצוחקת. אני וליאם יוצאים מחדרו ומתהלכים במסדרון אל כיוון חדרי. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואני רוצה לישון לפחות שלוש שעות לפני השיעור הראשון שלי כאן. "תעשה לי טובה, תדאג שדניאל יקום מחר בבוקר" אני מחבקת את ליאם רגע לפני שאני נכנסת לחדרי. "אל תדאגי אני אעיר אותו בזמן" הוא מנשק אותי קלות על הלחי. "לילה טוב אלי" הוא אומר ואני נכנסת לחדרי. "לילה טוב ליאם" אני מחזירה לו בחיוך והוא סוגר את הדלת ויוצא אל המסדרון. אני שומעת רעשים מהמסדרון ומזהה את צחוקה של איזי ואת רעש צעדיו של דניאל ומחייכת לעצמי. איזי נכנסת לחדר שלנו ומחליפה לפיג'מה ואני אחריה ושנינו נכנסות למיטה והולכות לישון.