כנופית הזבל- פרק 3

״אני אומרת שאתה אדיוט!״ אמרתי לדן, מעוצבנת.
״ואני אומר שלא!״ ענה לי דן. ״אתה מבין שלא כולם חושבים כמוך?!״ שאלתי רותחת. ״לא בוטחים בך יותר!!!״ כל כך כעסתי. ״דבי, אני אוהב אותך.״ התקרב אלי דן. ישבנו על סלע ענק שהיה בכניסה לישוב. השער הצהוב היה סגור ואנחנו היינו בצד הלא נכון שלו, מחוץ לישוב.
״דן, לא עכשיו…״ ביקשתי, יש דברים יותר חשובים מהצהרת האהבה שלו. ״דבי, את שלי.״ חייך וחפן את פני בידיו. ״דן.״ לא ידעתי מה להגיד. העיניים הירוקות והיפות שלו, והפוני השחור וההורס שלו. והחיוך המושלם עם השיניים הישרות האלה. ״גם אני אוהבת אותך.״ לחשתי בחזרה. רוח נשבה בחוזקה ותפסתי את צווארו בידי. ״קר לך?״ שאל. ״קצת.״ עניתי. הוא עזב את פני והוריד את הג׳קט שלו והניח אותו על כתפי. הידקתי את הג׳קט אל כתפי וחייכתי. ״שלא יבטחו בי, העיקר את.״ אמר. ״דן, אני רוצה להגיד לך משהו.״ אמרתי ושערי עף על פני ולמרות הגומיה הוא לא נשאר בזנב סוס מאחור. ״מה שאת רוצה.״ אמר. בחנתי את העגיל בגבתו וחשבתי לעצמי עם זה כואב והמשפט ׳צריך לסבול בשביל היופי׳ הוא לא רק על בנות. ״דברי.״ אמר. נשמתי עמוק ותפסתי את ידו. ״יש לך מכנסיים יפים.״ חייך. ״זה סתם טרנינג.״ אמרתי אבל נהנתי מהמחמאה. ״טוב יאללה, דברי.״ אמר. נגמרה לו הסבלנות. נשמתי שוב עמוק ואמרתי ״אולי כדאי שנלך למסיבה, אולי יקבלו אותנו.״ אמרתי. החיוך ירד מפרצופו במהירות, הוא הידק את אחיזתו בידי עד כאב וקירב את פרצופו לשלי.
״ואם לא יקבלו אותנו?״ שאל. ״אז לא נלך שוב לעולם!״ הבטחתי במהירות מנסה לשחרר את אחיזתו. ״דבי! עוד שנתיים תבקשי שוב ושוב תבטיחי! אני מכיר אותכם!״ אמר לי. ״אתה מכאיב לי.״ אמרתי מנסה לשחרר בכח את אחיזתו החזקה. ״את מקשיבה לי?!״ שאל אחוז טירוף. ״זה כואב!״ צעקתי. ״דבי!״ צעק עלי והשתתקתי. הוא שחרר את היד שלי. ״נמאס לי מכם! כפויי טובה, הצלתי אותכם מהרוע! מהטמטום של האנשים בעולם הזה! ואתם, כפויי טובה. אתם רק רציתם לחזור.״ הוא קם מהסלע והסתכל בתוך עיני החומות שנצצו מדמעות. ״תפסיק דן. אולי אתה טועה.״ התחננתי וקיוויתי שיבין אבל הוא רק הסתובב ממני. ״דבי, אני אוהב אותך.״ הוא אמר. ״אני נפרד ממך. ״ הוא אמר. הוא כל כך דרמטי. ״אנחנו לא בסרט!״ הבהרתי לו. ״אני לא בסרט. את בסרט ועכשיו קיבלת את הטקסט. זה העולם שלנו, אבל אני לא חי בו. אני לא שחקן.״ הוא הלך ונכנס בשער הצהוב. ״דן! שלא תעז להפרד ממני ככה!״ צעקתי והדמעות יורדות ויורדות. הוא עצר והסתובב אלי. ״את זאת שנפרדת ממני!!! כולכם! היינו ביחד! עכשיו זה נגמר.״ הוא צעק והפסיק. ״מהם לא ציפיתי להרבה, אבל ממך? ממך דבי ציפיתי. וככה זה נגמר, הוא הולך בגבו אלי ואני בוכה בלי קול. מחכה שלורן והשאר ימצאו אותי.