כלבים וכאבים

יום שישי יורד בעמק. בחוץ ניתן להבחין רק בשקט, בין רחשי החתולים והכלבים. בבית, בפנים הכול מתפרץ, בפיצוץ לא מבוקר.
היא בוכה מולי, שבורה לרסיסים ואני יושב כמו גולם מוציא משפט אחד או שניים, מגמגם. לא מצליח להסביר את התחושה שאני חווה, להסביר את עצמי.
מבפנים אני מוצף ברגשות, אני מרגיש שעוד שנייה ואני טובע. אבל אני לא מצליח להראות דבר כלפי חוץ. הסכר שלי עומד איתן…אני חייב לפרוץ אותו, עוד שנייה ואני נחנק. אך הדמעות אינן יורדות, לא מרמזות על הסדקים בסכר. העיניים עומדות על תילן לא מאפשרות לרגש להתפרץ.
היא צועקת לעברי, "אתה בדיוק כמו אבא שלך!"
אנחנו באמת אותו הדבר? זה נתקע לי בראש. כל חיי אני מנה לברוח מהצל שלו, מנסה להיות כל מה שהוא היה, אך אולי זהו גורל? האם אני מעין גיבור טרגי, האם אהיה כאדיפוס. אני אולי טרגי, אבל לא גיבור.
חזות החרסינה חדירת הקליעים, הינה רק כלי ריק, אין בה שום דבר. איני מצליח לחשוף את רגשותיי, כמו כלב חוטא, מתיישב בפינת החדר, חושש להתקרב אליה, פן תצליף באפי, או גרוע מכך בלבי.
"אני לא אבא שלי, אני לא כמו אבא שלי…", אני חוזר על המשפט בראשי, מקווה שאם אומר זאת מספיק אולי אפקח את עיניי במקום אחר. אך המקום נשאר אותו מקום, בתוך הבית החנוק והטחוב, באותו רחוב בקצה העיר על שפת היער, והיא עדיין ניצבת מולי שבורה לרסיסים.
הבכי שלה שובר אותי, הסדקים מתחילים להראות סימנים. אני רק רוצה לגשת אליה, לנפץ את הפחד, לחבק אותה, לומר לה שהיא הדבר הכי חשוב בחיים שלי, שאני רוצה להגן עליה.
במקום זאת, אני רק חושב על איך אני פוגע בה, שאולי אני לא שונה מאבי. ורק מקהלת הרקע בראשי שרה: "הכול ידוע מראש, אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב…"
אני מסרב להאמין שאין לי עתיד, שאשאר לבד….האם זהו אני?
אני כן רוצה אהבה, אני רוצה חיים אחרים, אז למה אני חרא של בן אדם?
איך יכולתי לפגוע בה ככה…
פתאום מוזיקת הרקע מפנה את מקומה למופע המרכזי. אותה סצנה שרצה הלוך ושוב בראשי, סרט רץ. אותו זיכרון ראשון מילדותי.
ההורים שלי צועקים זה על זה… הייתי קטן מכדי להבין על מה, או להבין בכלל את הסיטואציה, אבל אני זוכר את אמי תופסת לאבי במפשעה, והוא בתגובה מעיף לה סטירה, שמרחיקה אותה כמה צעדים לאחור לתוך בכי דוהה.
אותה סצנה חוזרת על עצמה שוב ושוב… האם זהו העתיד שלי?
אני מסרב להאמין…
לא עשיתי זאת מרוע לב, לא רציתי לפגוע בה, יצרתי לעצמי אלטר אגו, אותה דמות שהייתי רוצה להיות כל חיי הבינוניים. החיים האפורים שלי, בהם אני לא מצליח להיות טוב בדבר…. אני דוהה בתוך ים של ריקנות….אבל היא, היא הנמל שלי, מגדל האור שמשקף אותי, ואני שובר ומנפץ את ספינתי על חופה.
מדוע ניהלתי את השיחות האלו, טלפונים מיותרים, אני מייצר לי דמות פיקטיבית, אני חי בשתי מציאויות, אך הן רק מצג שווא, משקפות מציאות, הדמות שאני מפנטז עליה שנים, אך לא הדמות שהייתי רוצה לראות את עצמי כמוה. היא דמות שקרית שמתפוררת עם הרוח הקלה.
אך, הגרוע מכל הוא שלא הצלחתי לראות את אותן נשים, אותה אהובת לבי, וזאת שלא במודע ניצלתי ככלי ריק, שתיהן בשר ודם. שתיהן עם רוסקו אל אפר, בגללי.
אני התייחסתי אל שתיהן ככלי, אפילו לא לשם סיפוק לשם סיפוק מיני, הייתי נורא מכך.
במהלך המלחמה, גויסתי למילואים, אך שלא כמו חברי, אותנו שלחו להיות בחברון. מקום שכוח אל, אשר התהילה הייתה רחוקה ממנו. מאחת הגבעות היה ניתן לראות את הפצצת הנופלות, ואת הרקטות המשוגרות, מופע זיקוקים, ששבר את השיממון שרדף אותנו.
עטר, אחד הצעירים בפלוגתנו, תמיד שימש מרכז חברתי בפלוגה, ותיקי הפלוגה ראו בו כגבר האידאלי. הוא היה גבוה, יפה תואר, שאפתן ומצליח במדדים רבים. הוא היווה עבורי, תזכורת למה שאני בחיים לא אוכל להיות, תזכורת לחיי הבינוניים והאפורים.
במהלך המלחמה, כדרך להפיג את השעמום היינו מתכתבים עם בנות. כך היינו מעבירים את הזמן בין סיגריה וקפה.
אך אני בתוך מבצרי לא ראיתי אדם, כמו רובוטריק החלפתי, את צורתי, את אופיי ואת חיי. הפכתי להיות הלוחם המהולל, זה שנמלט מכדור תועה. הזאב הבודד, שעדיין מצליח להיות רומנטי. יצרתי את מה שאני לא.
הייתי בטוח שכאשר אשתחרר מהמילואים, אחתוך את השיחה ובך זה הסתיים, אלא שלא הצלחתי להיפטר מאותה השתקפות מעוותת, שעכשיו הפכה להיות למציאות.
אני נעלמתי לתוך עצמי, הפכתי לרוח המהלכת על פני העולם, בלי קיום בלי הוויה. השיחה הפכה לכלי קיבול לרגש. אך לא הייתה משמעות לאדם מן הצד השני. מהלך על פני האדמה, לא נראה, עיוור למציאות.
האפתיות השתלטה על נפשי. השיחה הייתה אלא שיקוף כוזב של מה שרציתי, או לפחות חשבתי שרציתי. ועדיין השאלה שמוליכה אותי, האם אני חרא של בן אדם?
אבל אני אוהב אותה. כל מה שאני רוצה עכשיו, צריך עכשיו זה המגע, החיבוק. אך אני יודע כי זה לא יקרה. אני מפחד בעיקר מעצמי.
אני רוצה להתנתק מהעולם הזה. לקחת אקדח, להצמיד אותו אל תוך הפה, או לרקה, ללכת בצעדים כבדים אל היער ושם לסיים זאת. לפני שבועיים ראיתי כתבה על זקן כזה מהעמק, שעשה זאת, הלוואי והיה לי את האומץ שלו. לי אין אומץ, להתמודד עם המציאות, להודות בקושי שלי, להודות כי אין לי קיום, ההוויה שלי נמוגה…ואני תקוע במערבולת אינסופית של רגש ואובדן.
אני אוהב אותה, אני צריך אותה….
אולי אלך למקום אחר, אקח שק שינה ואלך לישון ביער. אני לא מסוגל לראות את פרצופם של אנשים אחרים ברגע זה. אולי פשוט על הספה…
אני לא מסוגל להראות את פני בשום מקום. האצבעות מצביעות עליי, מאשימות אותי. אני מחכה לגזר הדין ואני יודע שסופי מוות. האם תהיה בידי הבחירה לאן אלך? לגיליוטינה או לחבל?
אני חושב על כך, אולי היה עדיף שהייתי נהרג במילואים. הייתי הופך לגיבור, או לפחות לא לעוד אלמוני אפור שחיו הסתיימו בבדידות. אך כל זה לא יעזור, מחשבות על העבר, ועל המוות, הם בידי גורם עליון. אני לא יכול להתחמק מאחריות.
אני אשם….
הרסתי חיים של אדם, שקרוב אליי, שחשוב לי, והנה אני עומד כמו גולם, לא עושה דבר. רואה איך את נשברת וחוזר על אותן המנטרות.
מדוע? זה לא מגיע לה. עדיין אני אוהב אותה ורוצה להיות אתה. היצר ההרסני שלי כבר פוגע בה יותר מדי. אולי אני צריך להיות לבד, מנותק מהעולם.
התחושה היא שאני פוגע בכל אדם שקרוב אליי, ובמיוחד היא.
היא אדם כל כך טוב, רגיש ואכפתי, איך יכול להיות שעשיתי לה את הדבר הזה, איך עשיתי מעשה כל כך שפל ומגעיל…
אני מפחד…
בעיקר מעצמי.
"את רוצה שאני אלך?" שאלתי אותה שוב ושוב.
היא רק ישבה בכורסא, מכונסת בתוך עצמה, ובין רגע אספה את שבריה.
"אני לא יודעת מה אני רוצה. אני רוצה שהיום תהיה איתי", היא אמרה בקושי רב.
"אני יכול למצוא מקום לישון בו, במקרה הכי גרוע אני אלך לישון ביער עם שק"ש". עניתי באדישות יוצאת דופן.
"לא, תבוא לישון איתי", אמרה והלכה אל המיטה, מתרסקת לתוכה.
ואני נשארתי בסלון, בתוך החלל שסוגר עליי. רציתי לברוח לצאת מבין ארבעת קירות הבית, לעשן סיגריה שתיתן לי לנשום, ואז אני אחזור.
משהו בי לא נתן לי, לא יכולתי להשאיר אותה לבד שם, מפוזרת על המיטה, אבל פחדתי להתקרב. פחדתי שהיא תראה את הפרצוף שלי.
בשקט מופתי, התגנבתי לחדר, מכבה את האורות, מקווה שיסתירו את בושתי. אפילו את בגדי לא הורדתי, נשכבתי לאיתי אל פינת המיטה, משתדל שלא להזיז אף זיז. שלא לפגוע בה שוב. ככלב שכבתי מכונס אל תוך עצמי, על שפת התהום.
באור ראשון של בוקר, הרגשתי את גופי נדבק אל אגלי הזיעה, קוראים לי לקום, לחזור אל אותה מציאות עגומה שאני כריתי את בורה. אני ולא אחר. לא מלאך, לא שטן, רק אדם פשוט, שעשה את הנורא מכל.
גירדתי את עצמי מהמיטה, אל הספה. בורח עם הזריחה, פוחד שהיא אולי תתעורר, תבחין בי. ללא הצלחה היא מתעוררת שניות ספורות אחרי, חוזרת אל הכורסא, מתכנסת אל עצמה, חוזרת אל הבכי, מרחיבה את הסדקים.
דמעות המלח של אמש, עדיין לא התגבשו. העיניים נפוחות, לוחצות את גלגלי העין פנימה, מכאיבות. רק טיפה בתוך הכאב. גופה כואב ואני יושב מולה מרחק אוקיינוס שלם, לא יכול לעשות דבר.
"אני לא מאמינה שעשיתי לי את זה", היא אומרת בבכי סודק. ואני מאובן על הספה האפורה. מביט על פניה המוארות בקרני האור הראשונות של הבוקר. אני לא מסוגל להוציא הגה אחד מפי.
לבי לא עשוי אבן, אך גופי נסדק. בכיה זורם על גופי יוצר בי חריצים. לכוד בתוך עצמי.
היא מתקרבת אליי, חוצה את האוקיינוס בשנייה, מתיישבת על הספה לידי. אני נדחק אל הפינה, פוחד מהמגע.
"תחבק אותי" היא אומרת ברוך, ואני עדיין מאובן לא מסוגל לזוז. היא נשכבת לצדי, אוחזת בידי הרפה, ומתעטפת בה.
אני עדיין פוחד, מהמגע, שכל מילה, משפט או מבט הן כתער, חותכות את גופה, את נפשה. אך היא כמהה למגע, ואינני יודע מדוע. אני לא יודע מדוע, אבל היא נצמדת אליי. כיצד דבר כה טהור, יכול להידבק אליי, אותו אדם שפל, אדם שהוא רק צל אדם, החי במציאות שהיא לא לו.
היא מסתובבת אליי, ממצה כל נגיעה, כל ליטוף, מבקשת חיבה, אך אני עדיין קפוא על שמריי. כיצד היא עדיין יכולה לאהוב אותי.
הבכי שלי גובר לאיטו, כגלים הנשטפים אל חוף, בכייה נספג אל תוך החזה שלי. אני יכול לחוש את רעידות גופה, את השבריריות שלה. איך אוכל להגן עליה, כשאני רק פוגע בה.

אני יוצא במהירות, עם הכלב, פרימו. הוא מביט מובך, לא מבין כיצד לנהוג. מתיישב מולי, כה תמים, אין בו שום דופי. אני אוהב אותו, כמו שאני אוהב אותה, משום שהוא תמיד אוהב אותי, משום שהוא תמיד יהיה איתי אמתי.
אני בורח אל היער. הוא מוביל אותי. זנבו השחור מלווה בפס לבן וצחור, כחץ שלוח, מראה את הדרך.
היער מתכסה חשכה במהירות. בגבעות הסמוכות ניתן לראות אור אחרון של שקיעה, אך החושך לא מטריד אותי. הוא מקומי הטבעי, הוא הפחד אותו אני חי, המבוכה שמסתתרת בסבך של אורנים.
היה אפשר לשמוע את יללות התנים, את העיניים המנצנצות בין העצים, מחפשות טרף, או שמא חשות את הכאב, את הלב שדימם, עד שאין אלא ריק בתוכו.
בגומחה קטנה בוואדי, אני מתיישב, רוצה לשוב אל חיקה של האדמה, אך היא אינה חמה. האדמה טרשית וקשה, וצמחיה מחטניים פוצעים את גופי. אבל היא מקבלת אותי. רק אתה אני יכול לבכות, אני חשוף, רק רוצה לשוב אליה.
פרימו מושך אותי, הוא תזזיתי, מעיר אותי שובר את העלטה, מצביע על דרך חדשה. האם עדיין תהי כשאחזור?
שבריר התקווה שמילא את ליבי נגוז בן רגע, הנר כבה אל תוך מסך של עשן. רציתי שתהיי בבית. שנחזור להתחבק. אבל את כבל לא כאן.
בתוך בית תחוב, הקטן, הריק הוא אינסופי. עף לי בחלל, לא מוצא מנוח.
אורו של מסך המחשב מזמן אותי, שטן כחול גוף, שואב אותי לתוכו. קל לברוח בתוכו. הוא מציע לי עולמות חדשים מדי יום, הניתוק המושלם. אך הפעם אני לא יכול להתנתק.
"איך להתאבד בלי כאב", אני מחפש בגוגל. חשבתי שזה יהיה יותר קשה למצוא תשובה, אבל הנה, שלוש דקות ואני כבר מגלה, שכנראה כדורים זו הדרך הקלה ביותר לעשות זאת, למרות שאינה יעילה כדרכים האחרות.
אני מפשפש במגירת התרופות, אולי אמצא את אותה תרופה שאני מחפש. רק רפא-פן רוקסו ואדקס. שום דבר לא נשמע מפתה במיוחד או יעיל…
שלושה כדורים של אדקס, אולי לפחות זה יקהה את הכאב. במהירות הבזק הורדתי את שלושתם, והנה עוברים לתרופה הבאה, אלכוהול.
והנה אני יושב שוב מכונס אל עצמי, כוס ויסקי מורידה את מפלסה לאט ובזהירות, אך הכאב לא מטשטש, הוא רק מועצם. גליו מתנפצים בגופי.
הנה אני ניצב כאן שבור לרסיסים, על אותה הספה, עם אותו הכאב, לבד.