ככה זה בחיים

לבנים בצורות מקיפות אותי סביב,
מלמעלה ולמטה גם, ובחזרה.
זו חומה כזו שנבנתה עם השנים, עם הזמן, בלי ששמתי לב אפילו ובלי שידעתי.
זו חומה כזו, שבכל יום שעובר, ובכל שנה שעוברת נוספות אליה עוד שכבות ועוד שורות.
ואני תוהה… מתי הן יפלו?
מתי לאט לאט, תיסדק החומה הזו והלבנים יצרו סדקים שיאפשרו לדברים לחדור.

לרגשות.

רגשות, רגשות, רגשות.

זה העניין.

אתה גורם לי להרגיש.

זה מפחיד.

כי מי אמר שאם אתן לך להפיל לבנה אחת, לא תפיל את כולן?
ומי אמר, שאחרי שתפיל אותן לא אצטרך לבנות לי אחת יותר חזקה וגדולה?

אתה סודק לי את החומה ואני לא יודעת אם להרפות ולתת לה להתפורר, או לתקן אותה.

ואולי, לפעמים אני תוהה,
אולי בסוף החומה הזו נועדה להתפורר ולהבנות שוב?
לא ככה זה בחיים?