כדי להישאר

"כאן כדי להישאר"- משפט שמרבים להשתמש בו. הוא משפט המעביר מסר, עמדה- לא תנצחו, לא תצליחו לדכא, להוריד, למנוע ממני לעשות את שאני רוצה. אני כאן, ואני כאן כדי להישאר. יתהפך העולם.
נעה הגיעה אלינו יום אחד, כולה חיוך וממתקים. "איזה מתוקים!" זרקה בלי גבול. "נשמות שלי, יפים!" היינו בכיתה ח'. חרא גיל. לא הבנו מאיפה היא נחתה עלינו, כל הטוב הזה. היינו ילדים קשים, מתוסבכים עם עצמנו ועם החיים. לכל אחד מאיתנו (היינו 12) לא היה בית מסיבה כזו או אחרת, וכולנו התנחלנו בפנימיה המטונפת ההיא. עד היום, שלושה עשורים אחר כך, כשאני נזכר בחמש השנים שעשיתי שם אני נתקף בחילות.
אני עדיין זוכר את נעה. בת 18, צעירה ואידיאליסטית. הגיעה כדי לעזור, להיות, לשמח. והיא הצליחה, לרוב.
הערצנו אותה. לא ממש, אבל בערך. זו הייתה מישהי בוגרת, שונה, שחוותה קצת יותר ממנו והיא מוכנה להקשיב לנו, יודעת מה לומר, איך לעזור. היו לה מילים ויציאות הזויות שהיא לא ממש שמה לב אליהן, ואנחנו בלי לחשוב פעמיים חיקינו אותה- את דרך הדיבור, המחשבה. התחלנו -חבורה של כופרים היינו- לומר "ברוך ה'," כששאלו לשלומנו, התחלנו לצחוק כמוה, לחייך כמוה.
היא הייתה כמו אמא אבל אחרת. אפשר היה לריב איתה בלי לפחד שתעזוב, כי למחרת היא תמיד חזרה עם אותו החיוך, ו"מה שלומך קניידלך?" וצ'פחה כואבת ואוהבת על הגב. היינו בועטים, רבים, הולכים מכות, עושים שביתות, מרימים כיסאות. לה זה לא הזיז. היא הייתה מגיעה עם שרוולים מנופחים ודורשת "סדר! סדר שיהיה פה! מה אנחנו קניבלים?! בואו נהיה מתורבתים, חברים, בואו נהיה מתורבתים."
היא תמיד הכלילה את עצמה בתוכנו, אף פעם לא היינו החניכים והמדריכה. היינו קבוצה.
היא הייתה צוחקת אתנו על המדריכים, נלחמת בשבילנו על עוגה בחד"א, על טיול, על סרט. היינו הולכים אליה עם כל השיגעונות של הבית, של החיים. ימים יפים.
רבנו לפעמים, היו חילוקי דיעות לא פעם ולא פעמיים. אבל תמיד היה הכבוד מתחת לפני השטח, ותמיד האהבה נצחה וכו'.
היינו חבורת פרחחים שמקשיבים (לרוב) למרותה של אחת צעירה. החלילן מהמלין והעכברים.

סוף שנה. מסיבת פרידה. ביי, ביי, היה מדהים. לא בכינו יותר מדי, אנחנו גברים.

שנה חדשה, התלהבות, מדריכה חדשה, דסי קוראים לה. לא הבנו מאיפה היא נחתה עלינו. זרמנו איתה בשקט, יודעים שזו השנה האחרונה שלנו במוסד הזה, למי אכפת, שנה הבאה כיתה י' אנחנו עפים לתיכונים אחרים. צחקנו, נהנינו, בהינו, טיילנו. היא הייתה אחלה.
ואז הגיעה השמועה המקוללת. נעה חוזרת בחורף.
הכנו טבלת ייאוש, תלינו כרזות, שכולם ידעו, שכולם יתכוננו. כולם התהלכו בראש מורם, כבר לא התמרדנו נגד המדריכים, לא שפכנו בפני החדשה את ליבנו, לא נפתחנו. נעה באה, ידענו. חוזרת אלינו. היא כבר תסדר הכול. היא תחזור, היא תעזור, הכול ישוב להיות כשהיה. ונראה לה! נראה לה כמה אנחנו שמחים, וכמה היא חשובה, כמה אנחנו בוגרים, ואיזה חיים מאושרים.
הכינו אותנו לחזרה שלה, מידי פעם טפטופים, "כשנעה תחזור נעשה את זה,", "בואו נעשה הפתעה לנעה ונצבע מחדש את החדרים,". כל מיני דברים קטנים כאלו, שהאדירו את חזרתה המצופה.
נעה חזרה. בבוקר שמשי אחד זה היה, אני זוכר. נכנסה אלינו כולה חיוכים מפה ועד השמיים.
זו אותה אחת.
אותו החיוך, אותו המבט התהומי בעיניים, אותו "ברוך ה'," וה "מה שלומך קניידלך?". אותו צחוק, אותה השירה במסדרונות. העולם שב לימי קדם. העולם יפה שוב.
נעה דרשה שנעשה מעגל, על הבוקר ראבק, למי יש כוח. אבל עשינו, כי זו נעה, והיא ביקשה, והיא חזרה. בואו נהיה נחמדים.
היא עשתה איזו פעולה עם שוקולדים וכל מיני, כולנו צוחקים, כולנו מאושרים. "איך גדלתם, אלוהים," היא אומרת.
"אנחנו גדלנו," גאים. "רואה מה קורה כשאת לא נמצאת כאן?? אין מי שישגיח עלינו אין."
"שמעתי עשיתם כאן פררם," היא צוחקת.
"ועוד איך," מודים. "כדי שיהיה קצת אקשן, חייב לשבור את הכלים."
"זה תמיד מפנה את הארון מדברים מטומטמים," היא הסכימה.
כולנו הרגשנו מבושמים ולא מיין. עוד חצי שנה נשארה, והיא הולכת להיות ה-דבר.
ואז החיוך ירד מהעיניים שלה. "אני פשוט אגיד את זה."
אנחנו בטוחים שזה השלב, אחרי הפעולה, של המסר. הפעולה הייתה על הלא נודע, על הפחד לעזוב, הדאגה לשחרר את המוכר והידוע. שנה הבאה כולנו מתפזרים לכל מיני, חשוב שנדע למה לצפות. "תצפו לגרוע מכול," נעה אמרה וחזרה ואמרה במהלך הפעולה. ובכן, מן הסתם המסר של נעה יהיה שנדע לעזוב כשצריך, ואז לצפות שניפול ויכאב אבל גם זה יעבור. היא לא סיבנה אותנו נעה. היא הייתה דוגרית כמו החיים. ואז היא פתחה את הפה, וזה הרגע שאיוב התחיל לקלל, אני בטוח (אני סתם מגזים, כדי להעצים את הרגע והתחושות).
"אני לא המדריכה שלכם השנה." היא זורקת. לא הבנו. "אני אהיה כאן, אבל לא מדריכה שלכם." בהינו בה. יש עוד איזשהם דברים שהיא מסוגלת לעשות חוץ מלהיות איתנו? "זה רק לטובתכם," היא משדלת.
אחד מאיתנו מגחך. "זה לא אני, זה אתם," הוא מזלזל.
"נו, דסי תמשיך להיות המדריכה שלכם. היא נפלאה, ממש. אם לא, לא היה לי קל לעזוב אתכם, מבטיחה."
"בסדר." כל החיים אכזבו אותנו. ההורים, המשפחה, החברים, בית הספר. נעה הייתה העוגן היציב, מקום מבטחים. ועכשיו גם היא. לא סופרת אותנו.
נעה בכתה, אנחנו שתקנו.

מדריך זה אדם המשמש לך דוגמה אישית. אדם שנמצא שם מההתחלה ועד הסוף. גם כשקשה, גם כשלא הולך. הוא יאכל איתך חול, וישן איתך על הקרשים. נוצרת ביניכם איזו אחווה, מתהווה קשר הדוק ומיוחד. המדריך יודע הרבה אם לא הכול עליך, וכשהוא הולך, אתה מוכן להשלים עם העובדה, כי אלו החיים.
אבל כשהוא חוזר, והוא כאן, אבל לא כדי להשאר (איתך) הוא מאכזב ופוגע פי אלף. קשה, כשאתה מגלה שהמדריך שלך הוא רק בן אדם. בדיוק כמו ההורים שלך, בדיוק כמו המורים שלך. בן אדם. כמוך (ההבנה בתת מודע- גם אני כזה פושט, אגוצנטרי, מאכזב שכמותי).
נעה חזרה, ולא נשארה איתנו. אנחנו חטפנו את המכה בשקט, לא היה טעם להתנגד. יש אלוהים למעלה, אליו נפנה את התלונות. רק שישמע היצור הזה, אם הוא בכלל קיים.
בטח נעה סתם אומרת "ברוך ה'," כמו שהיא בטח סתם אוהבת אותנו.