כבישים ומטחנות

היא חצתה את הכביש ופנתה לאשה שהיא בטוחה שהיא מכירה מאיפשהו. "סליחה, את יודעת איפה זה גן השעשועים?"
האשה הביטה בה בעיניים ריקות. "לא."
אבל לה זה כבר לא משנה, כי הנה היא כבר מזהה את גן העשעועים מרחוק. למען האמת, היא שאלה איפה זה גן השעשועים לא כי היא לא יודעת איפה זה, אלא כדי שהאישה תשאל- "למה את צריכה את גן השעשועים?" והיא תוכל לענות שהיום אבא אמר שהיא חוזרת לבד כל הדרך מבית הספר לבית. פעם ראשונה. לבד. אנשים לא שואלים את השאלות הנכונות. ואז היא תשאל, האשה הזו, אם היא צריכה עזרה, אבל לא, מה פתאום היא לא צריכה עזרה. היום היא עצמאית. בהחלט. ועוד לא בת שש!
היא החלה ללכת, עיניה נלהבות, גדולות, מזהות את הרחוב, את הדרך. הילקוט הסגול על הגב ריק כמעט מספרים וממחברות, רק ארוחת עשר שלא אכלה יש שם. היא לא אוהבת את הפיתה והמלפפון. אז לא אוכלים. היא נעצרה ועצמה עיניים. כשפקחה אותן היה הרחוב זר. מלא אנשים סביבה. והיא, מאושרת שהדמיון פועל, החלה לצעוד במקום הלא מוכר, משננת את דברי ההוראה אל הדרך הבייתה: אין לך שום כביש לחצות. שום כביש. גן השעשועים ומשם הכי למטה.
היא עלתה במעלה הרחוב והגיע ל 'צומת'. להמשיך ישר על המדרכה או לחצות? פאניקה החלה לדגדג בבטן. מאיפה הולכים? ואמרו לה- אין שום כביש בדרך הביתה! היא הסתכלה בהמשך הדרך על המדרכה, וזיהתה את הנדנדות. בצעד קל עשתה את דרכה, חושבת כמה ישמחו כולם שחזרה, לבד לגמרי לבד, והיא לא חצתה שום כביש.