ישותם של יסודות הטבע

היא עצמה את עיניה. רק לרגע, והרגע עבר. כל החלומות, כל הסיוטים, גוררים אותה מרגליה. אוחזים בלפיתת ברזל את קרסוליה וגוררים אותה במצעד של בושה. שוב, היא עוצמת את עיניה בחוזקה, ואז מרפה. נשימתה מאטה וכל גופה נדם, אבל העצב לא נגדע. הוא ממשיך במערבולת חזקה של זיכרונות שונים, הופך לחלומות, וסיוטים וחזיונות ומראות שחשבה שלא תראה לעולם. זה העולם שלה. היא מפליגה לאיטה על הים השטוח, רגליה נוגעות בקרקע בהגיעה ליבשה, והכול משחיר. היא פוקחת את עיניה ומוצאת את עצמה בחדר גדול, יושבת על כיסא כשידיה כבולות למשענת בשלשלאות ברזל נוקשות. לגופה שמלה פשוטה ולבנה, ולרגליה כלום מלבד עורה. עור רגליה שכבר השחיר ונשחק ונשרף ונקרע ונשרט ומה לא. זאת רק אשליה, היא חושבת. זה לא אמיתי. היא פוקחת את עיניה, והשלשלאות התפוגגו ולא השאירו זכר. היא קמה על רגליה ובחנה את החדר. אור אפור-כתום-חום בהיר עד כאב בקע מחריצי החלונות החסומים בקרשים. היא התקדמה צעד אחד, בקושי הספיקה לגעת כף רגלה ברצפה, וחור גדול נפער ברצפה המלוכלכת. היא נפלה אל תוך ריק שחור, ריק של זיכרונות שונים, של חלומות, וסיוטים וחזיונות ומראות שחשבה שלא תראה שוב עולם. היא עצמה את עיניה ולפתע היא נחתה בחבטה עמומה על משטח רך, המהלומה שספגה הייתה אמורה לכאוב לה, אבל שום דבר חוץ מעצב קודר וכעס הציפו אותה. לא כאב, או ייסורים, עצב וכעס. היא פקחה את עיניה ורוח נעימה, לא חמה לא קרה, נשבה על פניה. היא שכבה עם גבה על דשא ירוק, ביום אביב נעים. היא לא רצתה לקום, היה לה כל כך כיף סתם לשכב שם בשדה הפתוח. מה אני עושה פה? חשבה. איך הגעתי לכאן? ועל מה אני כועסת? היא שכחה הכול. חיוך קטן חצה את פניה ברוך. זאת הפעם הראשונה שאני מחייכת זה חודשים, ידעה. אבל למה? מי לקח את חיוכי והחליפו בזיכרונות שונים, בחלומות, בסיוטים וחזיונות ובמראות שחשבתי שלא אראה שוב לעולם? היא הביטה לשמים ועננים שונים חלפו על פניה, לא באיטיות הרגילה שבהם חלפו, הם חלפו על פניה במהירות, כאילו כל העולם עובר בהילוך מהיר. לא! אני לא רוצה ללכת, עדיין לא. הענן הגדול ביותר הפך לפנים מוכרות, פנים לא מוכרות. פנים. פנים שהשתוקקה לראות, אז למה הם מונעים ממנה את התענוג? היא ניסתה למקד את מבטה, אבל עיניה פשוט החליקו מהענן השועט, הפנים לא התחדדו. מנגינה קבועה של קול צלול ומילים התנגנו בראשה, "אני כאן איתך, תמיד, מחכה." מי אמר לה את המילים האלה? מי זרע את תקוותיה באדמה וקצר אותם כאילו היו יבול מקולקל? היא שכבה שם הרבה זמן, כמה? שעות? ימים? מי יודע. הזמן חלף והביא איתו בדידות חולנית. בדידות שסחררה אותה, נמאס לה להיות לבד. היא צריכה מישהו להיאחז בו. הבדידות זחלה דרך אוזנה והפכה לערפל סמיך שטשטש את מחשבתה. היא קמה על רגליה ושוטטה בשדה הרחב. לאט לאט, התארך הדשא, גבה והפך לעצים גבוהים. צרחות מוכרות עד כאב התפשטו ביער, חיללו את השקט והשלווה של העצים הצמחים והחיות. חיות? לא. היא היחידה שם, לבד לגמרי, שוקעת בבדידות כאילו הייתה חול טובעני. ריח שרוף הגיע לאפה, והיא עיוותה את פניה לריח החריף. בבת אחת היא הסתובבה, להבות כתומות נגלו לעיניה, שרפה. היא שבה על עקביה והתחילה לרוץ. איפה השדה הזה? אני צריכה למצוא את השדה! היא רצה ורצה, אבל השדה עוד רחוק. מה אם היא רק מתרחקת ממנו, לא מתקרבת? "ממה את בורחת?" קרא קול מאחוריה. היא עצרה בפתאומיות, אך לא העזה להסב את מבטה לאחור. "הסתובבי אליי ילדה יפה, שאוכל לראות את הגעגוע בעיניך. למה את מתגעגעת יקירתי? מה אבד לך, יקירת השמש והירח, השמים והארץ, ישותם הגשמית של יסודות הטבע, למה את מתגעגעת?" היא מצמצה לרגע וחשבה. למה אני מתגעגעת? "בכנות?" שאלה. "בכנות." ענה הקול. "מכול הדברים שאיבדתי, לשפיותי אני מתגעגעת הכי." היא עצמה את עיניה. הכול נדם, שום קול לא קרא לה, גם לא קולם של העצים המתפצחים תחת הלהבות. הלהבות שכילו הכול בזלזול שכזה, שאבו את החמצן מהאוויר, אכלו את היער ועטפו אותו בחום שאינו רצוי. היא פקחה את עיניה, שוב הייתה בבית, במיטתה. אבל העצב והגעגוע והבדידות, הם סירבו לעזוב. היא קמה וחשה בשלשלאות מגבילות את תנועתה, שוב. זאת רק אשליה, חשבה שוב. זה לא אמיתי. היא נשמה עמוק והשלשלאות התפוגגו לחול, אבק. עפו עם הרוח ולא השאירו אחריהן זכר.