ירח מלא

אני יושבת על עדן החלון, בוהה למעלה למעלה לשמיים.
הירח מלא ויפיפה, נוצץ וגדול…הוא נראה ככ קרוב אבל הוא כה רחוק, רחוק אלפי שנים ממני.
הירח הזה נברא לפניי, יחייה אחריי, הוא יראה את ילדיי, את נכדיי ואת ניני, הוא יראה את עתידי כמו שראה את עברי.
הוא צופה בי עכשיו ומעניין אותי על מה הוא חושב, איך זה לראות הכל? לדעת הכל? אך בלי לומר מילה? הוא מופיע כאור גדול בחשכה, בדמדומים.
איך זה לחוות את כל ההיסטוריות ביחד, ראית הכל, אתה ידעת הכל, ראית אנשים באים לפניי ואחריי.
הלוואי ויכולת לדבר, כל לילה הייתי מדברת איתך.
יכול להיות נחמד לדבר אל משהו שחווה כל כך הרבה דברים, תפקידי להיוולד לחיים האלה, חיים מלאי כלום, מלאי אפסיות ומלאי חוסר תועלת. האמנם?
ואתה, אתה חיי תמיד, לנצח תמידי, צופה בנו, בוחן אותנו? מנצנץ עלינו, זוהר על אהבים בשעת לילה מאוחרת.
לך יש כל כך הרבה תפקידים.
ואנו, בני האדם שחושבים שאנחנו זה הכל, שנחייה לנצח, אך יודעים שיש דבר אחד שאיתו אנחנו לא יכולים להתחרות וזה הזמן-לנו הוא לא נצחי
ולבריות כמוך הוא כן.
תמשיך לזהור עלינו במלוא יופייך ירח יקר.