יער החיים

זאבים עצובים
מכורבלים בשקט
השלג, השלג
לבן כמו תמיד
רך, נעים.

הם לא רעבים עוד
נמאס להם בשר לקרוע
הם לא כועסים, לא עליך, אפילו לא על עצמם.
הם בסדר, אפשר לגשת ללטף, נכון, הם קצת עצובים, דכדוך קטן נמצא בלבם.

שקט, שקט, רגוע.
הם נושמים להם בעדינות,
אין יללות, לא נשיכות
הם חוזרים־חוזרים לישון.

אין מי שמציק להם
שמכריח אותם להתעורר
הם עצובים כמו תמיד
אבל בתוך החלום של עצמם הם מרגישים בטוחים
עצובים ורגועים, מלנכוליים, אבל הם בסדר.

///

הפרווה שלהם רכה, כן, הם עדיין לא חברותיים, צריך להיזהר מהם. השיניים שלהם עדיין חדות כתמיד, אבל הפעם הם מהססים, מריחים אבל לא נושכים לא בטוח שהם ישלימו איתך, קשה למצוא שפה משותפת. אתם שונים מדי. אחרי הכל, הם זאבים.

אל תתקרב יותר מדי, תן להם לנוח. תן לעצמך לנוח, הם לא יזיקו לך היום. היום אתה בטוח.

היער הזה הוא הבית שלהם, והוא גם הבית שלך, אתה מוזמן, אתה בן בית. אתה יכול להישאר, להרגיש בנוח; לתת לעצים להפוך למוכרים, לתת להם שמות. לזכור את האבנים, לנצור את המראות, להפוך הכל לנוסטלגי, כן, עם כמה שקשה למצוא דברים ומקומות מוכרים.

זרקו אותך, טלטלו אותך, לקחו ממך הכל, זה נכון. אתה נווד ביער הזה של החיים.

תן לאבנים הקטנות ללחוש לך, תן לשלג הרך לספר לך סיפור. הלילה, הזאבים יתנו לך לנוח, לאסוף כוח. אתה מותש מכל ההליכה, מהתיקים הכבדים ששברו את גבך.

אתה מבולבל, כי אין לך באמת שֵם, או מולדת, או כיוון, או סיפור. גם לא אהבה. את הזאבים שלך אתה מכיר היטב, אבל לא אוהב. גם הם לא אותך, מה לעשות. אבל אתם מוכנים להניח אחד לשני. הם יתנו לך דרור, הם יתנו לך להסתובב ביער כאוות נפשך. אתה תיתן להם לישון, לחלום חלומות זאביים. זה בסדר. גם הם בסדר, בדרכם הזאבית המוזרה.

וגם אתה בסדר, גם אם אתה מתקשה להאמין בזה היום. גם מחר תתקשה, וזה בסדר, כי בסוף־בסוף, אתה בסדר.

///

שאף את האוויר הקריר של היער, הוא לא יצרוב באפך היום. תן לו למלא את הריאות עד תום, ותוציא אותו החוצה. הרשה לעצמך להכיר אותו. גם הוא נחמד בדרכו שלו.

קשה לומר שלא חשוך, הגם שזה נכון, כי זה גורם לך לחשוב שאולי מואר, והמחשבה הזאת מכאיבה לך. האור לא שייך לך, לא היום. היום יש דברים אחרים שרוצים שתראה אותם, שועלים שרוצים לומר לך שלום, שונר ביישן שקצת מפחד ממך, אבל באמת הוא יודע שאתה בסדר, ובסוף אתם גם תהיו חברים.

///

אתה מתחיל להרגיש יותר ויותר רגוע. קשה להשתכנע בכך שהזאבים העצובים לא מאיימים עליך, אחרי כל הניסיון שהיה לך איתם, אבל זו האמת לעת עתה. אתה חופשי לעשות כרצונך. לשבת, להתבונן בסביבה, ללכת, לדבר עם החיות הסובבות אותך, רק לא עם הזאבים, אל תציק להם עכשיו. לקח להם זמן להירדם.

יש לך זמן עכשיו. יש לך גם אוויר, השתמש בו כאוות נפשך, בקצב שלך. ביער הזה אתה יכול לפעול בקצב שלך.

///

הלב שלך שבור, יותר מדי טראומות, יותר מדי מחשבות, הכל כל כך מסובך שכואב אפילו לחשוב על התחלת הנבירה בסודות העבר, מלבד הכאב שהפצעים האלו גם ככה צופנים. אתה גם לא יכול לזרוק אותם, את הסודות. הם יעקבו אחריך לכל מקום, כמו להקת הזאבים העצובים. הנח להם. הם חשובים, אבל כרגע אתה עסוק במשהו אחר.

אתה נושם לאט – אתה מרגיש עייפות רכה, לא תשישות נפשית, אלא רוגע עדין, אתה עדיין קצת מתוח בגלל הפחד מהזאבים, אבל לא נורא. זה לא הורס הכל.

הם אולי מנסים להתגנב אליך, להיכנס קצת למחשבות; אלא שהם עדיין ישנוניים מדי – הם לא יתקפו אותך.

אתה חושב על כוכבים, על חיבוק רך; אל תחשוב על שדה החיטה, הוא לא הבית שלך, ומעולם לא היה, ולעולם גם לא תוכל להפוך אותו לבית. נסה לעבוד עם מה שיש עם האוויר ועם העצים, עם ניצוץ של אהבה, עם המילים הרכות, המלטפות.
לאט־לאט תרגיש בסדר.