ילד האש וילדת הקרח

"הי, ילדת קרח!" קרא הילד והתקרב לילדה הבלונדינית שעמדה לבדה. "למה אתה קורא לי ככה?" שאלה באדישות, מתעלמת ממצב רוחו הטוב כאשר רואה אותה. "טוב, כי.." אמר והסמיק. "את מתנהגת כמו.. ילדת קרח.." מלמל, "ואיך מתנהגת ילדת קרח?" שאלה בקור. הילד הסמיק עוד יותר.

"הי, ילדת קרח" אמר הילד, גבוה יותר, למרות שקולו כבר הופך לקול של נער, הוא עדיין נשמע מתלהב, כמו תמיד. "שוב… מתי תבין שיש לי שם?!" אמרה בעצבנות הילדה, שיערה התארך, פניה התבגרו מעט. "עדיין לא הסברתה לי איך מתנהגת ילדת קרח." אמרה ושילבה את ידיה. "טוב, את קצת.. קרה.." אמר, עיניו אשר זה עתה הביטו בה כעת בהו בקרקע. "אבל לא רק בגלל זה," אמר, "אני גם קורא ל ככה כי," "עזוב." אמרה הילדה בקור וקטעה את הילד. התלהבות היתר שלו עיצבנה אותה מאוד, והכינוי אשר הדביק לה נשמע לה טיפשי. "אני לא רוצה לשמוע." אמרה והלכה, משאירה את הילד עומד לבדו, עזוב, עצוב..

"הי! אתה בסדר?! בבקשה, דבר אלי!" קראה הנערה והחזיקה בראשו של הנער השרוע על הקרקע. דמעות חמימות כיסו במהירות את לחייה. עברו המון שנים מאז שבכתה. היא ליטפה את שיערו השחור, אך הנער לא נע. "אני מצטערת, כל כך מצטערת!" קראה, "אני הייתי כל כך…" אמרה, היא הרגישה משהו צורב בליבה. "קרה," לחשה לבסוף וחיבקה את הנער. עיניו נפקחו. "היי.. ילדת קרח," אמר וחייך, למרות שזה היווה לו קושי. ואז הבינה מה הרגישה בליבה. כעת, כאשר ראתה אותו, כל כך חלש, אך עדיין שומר על מצב רוחו הטוב, בעיניו עדיין ההתלהבות של פעם למרות מצבו, היא הרגישה שהקרח שעטף את ליבה נמס. "זה בסדר.." הוא אמר, והסתכל בהפתעה על ידיה של הנערה אשר חיבקו אותו. "לא.." אמרה, "אני באמת מצטערת, ילד האש." אמרה.