ילדי הADHD.

זמזום. זה כל מה שיכולתי לשמוע. זמזום.
רגלי קפצה לה מתחת לשולחן, רציתי כבר לקום ולרוץ מהכיתה המסריחה הזאת.
שקט בלתי מוסבר, איך הם יכולים להיות בשקט כל כך הרבה זמן?
התעסקתי בעפרוני ונקשתי איתו על השולחן, הרעש של טקטוק נוסף לזמזום.
המזגן המטפטף באחורי הכיתה אשר גרם לקונפליקטים רבים המשיך בטפטופו.

הצלצול הגואל רעד באוזניי, סגרתי את הספר בחוזקה ורצתי עם תיקי מבולגן על גבי,
מתתי לברוח משם.
מאחורי בית הספר התפרש אחו גדול, צריך היה לעבור דרך הגדר החשמלית כדי להגיע אליו.
חור באדמה הוביל אותי למבטחים. אהבתי את האחו.
העצים הסתירו אותי מפני השמש והפרפרים ארחו לי חברה, רצתי עם הארנבות שהתחבאו מאחורי הסלעים, ושטפתי את ידיי בנחל.

טיילתי בין השבילים ושאפתי את הטבע לראותיי, ריח מרענן שכזה לא פגשתי מאודי.
רדפתי אחריו ניסיתי להגיע למקורו, זמזום קלוש נשמע ברקע וקולות של ילדים קראו לי לחזור.
התנגדתי לרעשים והמשכתי בכיוון הריח, בדרכי אליו פגשתי אנשים שהיו בדיוק כמוני, שהבינו אותי.

אני לא אדם בעל הפרעה חולנית כל שהיא, למרות שמתייגים אותי כאחד.
האנשים האלו נהפכו לחבריי לחיים, חברים שהיו בדיוק כמוני, שהבינו אותי.
כמוני, הם לא יכולים לשבת בשקט, להקשיב לאדם אחד, לעשות כמה פעולות בו זמנית, לקרוא ואף לכתוב..

החלטנו להקים חבורה משלנו שתנתק אותנו מהחברה שמנסה להשאיר אותנו מפוקסים,
הזמזום חזר חזק מתמיד והעיר את כולנו באותה כיתה עם מזגן מטפטף וטקטוק של עפרונות.
הוא החזיר אותנו לחיים, את הילדים שלא מפוקסים.

ילדי הADHD.