ילדים ״טובים״

כתיבה – סיפור – ילדים ״טובים״
מאת : אריאל נגר
פתח דבר – המבצע
זה קרה. זה פשוט קרה. אני לא חשבתי שזה מה שיקרה, כוונותיי היו אחרות לגמרי, אני לא מאמינה שזה מה שקרה. עוז חשב בפזיזות ואוריין בכלל. הלילה הזה לא יישכח בחיים, אני חייבת לדבר עם עומר לוגסי מחר בבוקר, ננסה לחלץ עוד כמה פרטים מהצד. עומר לוגסי הוא חבר מאוד טוב שלי שבקיא בעניינים האלו, שנקראים מתחת לרדאר, אחרי שהוא ישמע את הסיפור, ידע כבר מה לעשות. אני עוד זוכרת את השיחה שלי ושל נדב מוקדם יותר היום; ״את יודעת מה תפקידך? איך את מתחילה לפעול? ״ ברור שכן אמרתי. ״מעולה, הדבר הבא שאנחנו צריכים לדבר עליו זה הנאמנות של עוז ובמיוחד של אוריין, אני צריך את המילה שלך מורן, זה לא צחוק, אם המבצע הזה ישתבש כמו בפעם שעברה שני האימבצילים האלו עוברים לטיפולי״ אל תדאג, אמרתי, הם יעשו מה שצריך, סמוך עליי. הפעם הצלחתו של המבצע הזה חשוב גם להם מאוד. נדב הוא בחור עשיר ביותר ובעל קשרים עם החלונות הגבוהים ביותר שהכרתי לפני שנתיים בערך, באיזה מסיבה מאת מותג אופנה שחברה שלי ייסדה. תמיד דרכינו נפגשות בדיוק שאני צריכה קצת כסף מהצד. במשך כל היום הזה שקעתי במחשבות לקראת אותו לילה, לקראת אותו מבצע דפוק שנדב הציע לי לעשות תמורת ״ערימות״ של כסף. שעה לפני המאורע אוריין צלצלה אליי, ולפי קולה הרגשתי שהיא לגמרי יצאה מפוקוס; ״מורן, את לא מבינה, עמית זרק אותי, הוא סימס לי לפני שעה בערך וכתב לי שרוצה להיפרד, שיש לו מישהי אחרת. את קולטת!!? איזה מן בן אדם רוצה לסיים זוגיות דרך הטלפון?!?!!? ובאיזה קטע יש לו מישהי אחרת?!? , אני עוד שנייה מתה פה” תקשיבי, אמרתי, אני מבינה אותך ומצטערת בשבילך, העמית הזה חתיכת מנוול. אבל את חייבת להתאפס‪,‬אני מקווה שאת זוכרת מה יש הלילה, התכוננו למבצע הזה במשך חודש. “ברור שאני זוכרת, אל תדאגי, אני בסדר גמור, סמכי עליי, אשתדל כמה שאני יכולה״ ואני, אני סמכתי עליה, ברוב טיפשותי. אוריין היא החברה הכי טובה שלי מזה שנים, ויצא מצב שגם היא צריכה כסף, אז צירפתי אותה לג’וב. ולגבי עוז, לגביו זה היה פשוט טימטום לא מסובר, לא הצלחתי לתפוס אותו במשך כל אותו היום, השארתי לו איזה מיליון הודעות קוליות, והוא לא חזר אליי. עוז הוא חבר טוב שלי עוד מהצבא, שירתנו יחד שנתיים וחצי, וכפי שאני מכירה את עוז, את כל הכסף המסכן שהיה לו הוא בזבז על הימורים באינטרנט, אז חשבתי לעצמי, למה לא נצרף אותו לעניין וככה הוא ירוויח קצת כסף שיתקדם בחיים. הוא לא ענה לי עד הלילה, עד האירוע הכושל, שהוביל את שלושתנו לשפל. חצי שעה לפני האירוע; הקדמתי לפני כולם, וחיכיתי בנקודת המפגש שלנו. אוריין איחרה בכמעט עשרים דקות, התאפקתי לא להחטיף לה סטירה, ועוז, עוז הגיע בזמן אמנם, אבל הוא הגיע שיכור ברמה אחרת. לקחתי אותו לשיחה לצד (למרות שאנחנו מאחרים בטירוף ונדב עומד להרוג אותי), עוז, אמרתי, תגיד אתה נורמלי!?! מה אתה בא למבצע חשוב כזה כשיכור מוחלט?!? היית נשאר כבר בבית, אתה מבין שהמעשה הטיפשי שלך מעמיד אותנו בסכנה , סכנת חיים?!. עוז, כאדיש גמור, עונה לי: ״מורן, תירגעי הכל בסדר, אני בסדר גמור, אני מתפקד מעולה ומפוקס לחלוטין״. אמר וכמעט נפל על הרצפה. ממש, אמרתי. טוב, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל בואו נסיים עם זה כבר. (אחת הטעיות הגדולות שעשיתי, כן?). אחרי עשר דקות של הליכה הגענו למשאית הובלות שאיתה התחלנו את המבצע. אני כמובן, ישבתי במושב הנהג (עוז שיכור גמור ואוריין לא מפסיקה לבכות), ושניהם ישבו לצדי. נסענו ממעלה אדומים לכיון ירושלים (בירושלים היינו אמורים להיפגש עם נדב ולצאת לדרך), הגענו למקום ונדב לא היה שם. פשוט לא היה. התקשרתי אליו חמש שש פעמים , ובפעם השביעית הוא סוף כל סוף ענה. האיש שענה לי לשיחה לא היה נדב. התחלתי להילחץ מאוד כי ״החבילה״ שהיינו אמורים להוביל בסכנה, ונוסף לכל הצרות, אוריין ועוז היו נטל מוחלט עבורי, סליחה, אבל אתם יודעים שזה נכון. בכל אופן, האיש שענה לי לטלפון של נדב היה האיש שארגן לנו את הבאת ״החבילה״ מתחת לרדאר. איקו קראו לו. איקו אמר לי: ״זה אני איקו, הבחור שארגן את כל המבצע הזה, חבר של נדב״ איפה נדב, שאלתי. ״נדב לא יכול לדבר כרגע, אני פה, ואני מבין שאתם מאחרים בטירוף, הבחור ששלחתי לשם מתייבש , עופו לשם עכשיו״ בסדר , עניתי. הנסיעה לנקודת המפגש החדשה שאיקו מסר לנו לקחה לנו בערך שעה ורבע, שעה ורבע של פקקים מטורפים ושירים מגוחכים מאת עוז בן אבו, פשוט הזוי. ובשעה טובה אחרי שעה ורבע של נסיעה הגענו לנקודת המפגש בקצה בשני של ירושלים, חנינו בחניון הסמוך וישר פגשנו את יחיעם, האיש שחיכה לנו עם ״החבילה״. השעה הייתה 0:47 (איחור של שעה כן? , וזה רק ההתחלה). ״החבילה״ הייתה בעצם מישהי. מישהי בשם רונה ברקאי, אחות של נדב, (אחותו החורגת ליתר דיוק), רונה גורשה מהארץ עקב דבר ממשלתי, (עבדה בכנסת), משהו מסובך, כבר לסיפור אחר. בקיצור, עכשיו לאחר חמש וחצי שנים היא חזרה לחיקה של ישראל, מרגש לא?. את כל ״ההובלה״ הזו עשינו מתחת לרדאר בעזרתם של האנשים הנכונים. הבעיה היא שהחזרה המוקדמת של רונה הייתה לא חוקית, (הייתה אמורה לחזור לארץ בעוד שלושה חודשים ואחרי משפט גורף, בקיצור סיפור) , ולכן אם אנחנו נתפסים , אז המחיר הוא כלא. כן, כלא. וזה מה שקרה. נתפסנו. אחרי שפגשנו את ״החבילה״ לקחנו אותה אל המשאית והתחלנו לנסוע לנקודת המפגש החדשה שאיקו השאיר לנו. באמצע הנסיעה אחי (אח חצי חורג, בנה של אשתו (לשעבר) של אבא שלי שדאג לי מאז שאני זוכרת את עצמי), דוד, צלצל אליי (הזמן הכי גרוע בעולם) ושאל אותי איפה אני ומה אני עושה בשעה כזו בחוץ, מרוב טיפשותי שמתי את השיחה על רמקול. עוז החל להתערב בשיחה לפני שהספקתי להשחיל מילה, הוא רצה לגלות מה אנחנו עושים ומה בעצם קורה, אוריין הצטרפה אליו מרוב הלחץ ואני, אני רק בכיתי כי ידעתי מה הולך לקרות. הם גילו. ובגלל שאחי כל כך יפה נפש הוא בגד בי, ממש ככה, הלשין עליי למשטרה ועל החברים שלי שגילו לו, שהסגירו אותנו, אני לא מדברת איתו יותר בחיים, קורא לעצמו אח קטלאק. מיד אחרי הוידוי הארור של עוז ואוריין, כשדוד עדיין בשיחה, עוז התנפל על ההגה והחל למלמל כל מיני דברי התאבדות, אני איבדתי שליטה, אוריין החלה לצרוח, ועוז כמובן, שיכור גמור הנהג המדופלם. שנייות ספורות אחר כך התנגשנו במכונית חזיתית, בום. והנה אנחנו פה, השעה עכשיו 4:37 26‪.‬7‪.‬09 בית חולים ״בלינסון״ שבפתח תקווה, שוכבת על מיטת חולים פצועה, לא יכולה להזיז עצם אחת בגוף, לא רוצה להתחיל לחשוב בכלל מה עומד להיות איתנו, ואני לא זוכרת בכלל מה קרה לשאר‪ ‬, כשאני חושבת על זה, אני לא מאמינה שאת כל השיט הזה עשינו בשביל כסף מחורבן, שרק סיימנו צבא. והתוצאה: הנה אני שוכבת בתא מיון עם שני הטיפשים האלו אוריין ועוז, ובמיוחד אני.

פרק 2 – חודש ״המזל״
חודש עבר מאז התקרית המצערת שלנו, אני נפצעתי בינוני (למזלי), וכך גם אוריין. אך עוז, עוז נפגע קשות, בעיקר באזור הראש, מסתבר שהוא לא זוכר בכלל מה קרה באותו לילה. וטוב שכך. נדב חזר אליי רק אחרי שבועיים שהייתי בבית חולים!, שבועיים! , הוא בא אליי עם פרחים ובונבונירות לחדר ו״ניחם״ אותי. דיברנו ודיברנו, ואז נדב הציע לי להמשיך עם העבודות האלה ולהרוויח מהצד, מסתבר שאני והחברים הפרייאירים שלי משתלמים לו. הוא סיפר לי שגם רונה נפגעה דיי קשות מהתאונה וכדי לא לעורר אף חשד שהיא בארץ, נדב לקח אותה לרופא פרטי בשושו, ורונה מחלימה די מהר, לפי מה ששמעתי. אז הסכמתי לו. כמו בובה הסכמתי, למרות שהחלום שלי להיות עיתונאית מצליחה נקבר מול עיניי, הסכמתי ואמרתי לו שהוא מקבל אך ורק אותי לשיט הזה, הסיבה היחידה שהסכמתי לו היא שככה אני אוכל לחיות ולממן את עצמי בתנאים נורמליים, כי אין אף אחד אחר שיעשה זאת. אני השתחררתי מבית החולים לפני ארבעה ימים, ואוריין יום אחרי. ומהרגע שהשתחררתי אני כל יום כל היום אצל עוז, אבל אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים מרוב הבושה, מרוב הכעס על עצמי שגררתי אותו לזה, שבגללי ובגלל הטמטום שלי, הוא שוכב עכשיו במיטת חולים פצוע וכאוב. אני לא אסלח לעצמי בחיים, זה פשוט נורא, ואני אעשה הכול שהוא יחלים כמה שיותר מהר, בנוסף לזה אין לעוז כמעט משפחה בארץ. ההורים שלו בניו – זילנד בשליחות מהעבודה שלהם או משהו, ואחותו דוסית שעברה לגור בניו – יורק , ועוז לא הסכים לעבור עם הוריו ולא עם אחותו (רצה לשרת את המדינה). בקיצור, אני היחידה שיש לו עכשיו. יום אחרי שהשתחררתי, כתבתי מכתב לאוריין, שגם היא תבוא לבקר את עוז, ולראות מה קורה איתו. היא כתבה לי שלקחה חופשה וטסה לתאילנד עד להודעה חדשה. מוזר, לא ציפיתי ממנה, אבל איך אפשר לשפוט אותה? , חבר שלה בגד בה וישר אחרי זרק אותה, ונוסף להכל , עברה תאונה. מבינה אותה, נקרא לזה טיול אחרי צבא. אני רק מקווה שהיא לא תשכח את עצמה שם. אני עברתי לגור בפתח תקווה, באיזו שכונה פח (כי רק זה מה שאני יכולה להרשות לעצמי, אבל לא מתלוננים) כדי שאהיה יותר קרובה לעוז, ויצא שעוז גר איתי מעכשיו, והתחלתי לעבוד בבית מלון כמלצרית, שככה אני מרוויחה כמה גרושים. מה שבטוח, למבצע הבא שאיאלץ לקחת בו חלק, לא עוז ולא אוריין ישתתפו בו, אני לא מסכנת אותם שוב פעם. לפני יומיים רציתי ללכת לבקר את רונה, בבית חולים הפרטי שלה, אך נדב אמר לי שלא כדאי, שלא יחשדו (המבצע שכשלנו בו היה לא חוקי בעליל ועדיף שאני לא אבוא במגע עם הנושא המרכזי בעניין), מה לעשות, הוא צודק. בקשר אלינו, (בתכלס היינו אמורים לשבת בכלא עכשיו) נדב סידר לנו קומבינה של עבודות שירות בקטנה ככה, זה מתחיל בשבוע הבא. לעוז כמובן יש פטור רפואי לפי מצבו הנוכחי, לי אין ברירה אחרת, אז ברור שאעשה את זה, אבל אוריין חיה קצת בלה לה לנד, גם לה יש עבודות שירות של חודשיים בערך , והיא טסה לי לתאילנד, עדיף לה כבר לא לחזור לארץ. בקיצור, החיים של שלושתנו בשפל עכשיו, לחלוטין. מי היה מאמין שכבר בגיל 22 אני אעשה עבודות שירות? , מה נאמר, החיים מפתיעים, זה לא שיש לי מישהו לשתף אותו בזה חוץ מאוריין ועוז. ההורים שלי, התגרשו עוד לפני שנולדתי ורצו למסור אותי לאימוץ, וכשהייתי בת שנה נעלמו באופן מפתיע, בדיוק שהם חזרו להיות יחד. (לפי מה שסיפרו לי), ואני בת יחידה. האדם היחיד בעולם שיש לי אליו קשר דם זוהי סבתא שלי, כוכי, כוכי פינטו, אמא של אבא שלי. הקטע הקצת בעייתי פה שסבתא שלי גרה במנוסק, (כפר קטן כזה ושקט בצרפת), ואני לא מוכנה לעבור לצרפת. אבל בכל זאת, אני באה אליה כמה פעמים בשנה, ובודקת מה איתה, את האמת שסבתא הציעה לי כבר הרבה פעמים לעבור לגור איתה, אך אני לא בטוחה אם זה מה שאני רוצה באמת. וגם אני לא יכולה לעזוב את עוז ככה, בשום פנים ואופן לא. בקיצור, הנושא הזה עם סימן שאלה מאוד גדול כרגע. נכון לעכשיו אני לא מתכננת תוכניות לעתיד, ובתכלס, איזה עתיד מצפה לי?, כל החלומות שלי הלכו לפח, וכמו שזה נראה כרגע, ״העתיד״ שלי בכלל לא מזהיר. מה שחשוב כרגע זה רק עוז וההחלמה שלו. אולי בסוף הקיץ אני אלך לבקר את אוריין (אם היא תישאר בתאילנד עד אז), לא יודעת, נראה מה יהיה. עוז בכלל לא רוצה לשתף את המשפחה שלו במה שקרה לו, הוא אומר שלא רוצה להדאיג אותם כרגע, עם כל הלחץ שיש להם בעבודה וזה. אני יודעת?, החלטה שלו, החלטה מוזרה ביותר, אבל החלטה שלו. אחי החורג, דוד, לא בא לבקר אותי אפילו לא פעם אחת, אני גם לא ציפיתי ליותר מדי ממנו, אחרי הכל, הוא זה שהלשין עליי ועל חברים שלי. הדבר היחיד שהוא עשה זה שליחת מכתב מפורט בשבילי, הוא הסביר שממש מצטער אבל הגינות קודמת לכל, עד כמה שהוא אוהב אותי כנראה שהוא אוהב את אלוהים יותר. (חזר בתשובה לפני 15 שנה), בקיצור אני סיימתי איתו עד שימים יגידו. אף פעם לא חשבתי או ציפיתי למשהו מעבר מהחיים האלו, תמיד היו לי תוכניות ומטרות סנטדרטיות להחריד, אפילו לא העלתי בדעתי לחפש או לשמוע קצת מידע על הוריי, אין לי מושג למה, פשוט ככה. תיארתי לעצמי שהם פשוט לא רוצים אותי וזהו. למה לחפש אותם? כדי להתאכזב מחדש? זה לא שווה את זה. אבל זה לא אומר שהחיים שלי עד כדי כך משעממים, כשאני חושבת על זה, החיים שלי יכלו להיות הרבה יותר גרועים אלמלא שמוליק גלבוע, קצין המבחן שלי (שהציל לי את החיים בערך). כשהייתי בת 16, חבר של חבר הציע לי דרך להרוויח כסף (הרבה כסף) בדרך קצת לא קונבנציונלית (במשך שלושה חודשים כייסתי לעוברי אורח בירושלים את הארנקים שלהם). (הם היו תיירים אמריקאים עשירים ביותר, אז בואו נאמר שהרווחתי לא מעט כסף). במשך כל הזמן הזה, הכל הלך חלק, אף אחד לא שם לב למרמה שגרמנו. אחרי יום אחד החלטתי שכל השיט הזה ממש לא בשבילי אז הלכתי למארגן של כל ה״פרוייקט״ הזה ואמרתי לו שאני רוצה לפרוש מכל הדבר הזה, בלי למצמץ הוא ישר ענה לי בצעקות, איומים שילשין עליי למשטרה על זה שהשתתפתי במרמה הזו ואילץ אותי להמשיך עם הדבר הזה עד שיגיד אחרת. ואז דבר התגלגל לדבר, ויצא שאיזה מקורב שלנו ידע על כל הדבר הזה והחליט להלשין עלינו. כןכן. אחרי זה ישבתי בתחנת משטרה במשך שלושה ימים שלמים!! במעצר זמני (לא ידעו אם להעביר אותי למוסד לעבריינים צעירים או עבודות שירות), ופתאום הגיע קצין המבחן שמוליק גלבוע, הוא פנה דווקא אליי, היחיד שרצה לנקות את השם שלי, רצה באמת לעזור לי. שמוליק נכנס לחדר החקירות, כיבה את כל המצלמות שיש בחדר והחל לדבר איתי. לא באיומים, לא בצעקות, ישב ודיבר. הוא טען שמאמין לי שאולצתי להשתתף במרמה הזו, שמרוב תמימותי נכנסתי לדבר החולני הזה. שמוליק הקשיב לי לכל מילה וראיתי לו בעיניים שהוא באמת מאמין לי. אחרי כמה שעות, הוחלט שאני אעבור למשפחת אומנה (לא סיפרתי להם שיש לי סבתא, דאז, לא ממש היינו בקשר), הם גם לא סמכו על אחי החורג שישמור עליי מצרות, למרות שעד היום אני לא מבינה למה, אז עברתי לחודש למשפחת אומנה, משפחת בן משה, שגרה בחלק הדתי ביותר של ירושלים. אחרי חודש, שמוליק התקשר וביקש להיפגש איתי, לשיחת התעדכנות קצרה, ומאז הוא ליווה אותי בכל שלב משמעותי בחיי (אם זה תיכון, צבא). בדיוק לפני שבעה חודשים דרכינו נפרדו במפתיע. הוא לא חזר לי לטלפונים, למכתבים, אפילו הגעתי אליו עד הבית ולא הייתה שם אף נפש אחת חיה. אחרי שבועיים שלמים של דאגה, שמוליק שלח לי מכתב ובו כתב לי שהוא ואשתו התגרשו, ובעקבות זה החליט לעבור לברלין לשנתיים וחצי, אולי קצת יותר, ביקש ממני סליחה על זה שלא ענה לי ונעלם ככה פתאום, הוא אף הזמין אותי אליו , אם ארצה זאת , אמר שיש לו מקום בשבילי, ובסוף , איחל לי חיים מלאי עשייה עשירה, שתמיד אהיה מאושרת. נו, נו, תראו איפה אני היום, יושבת בתא מיון, לצד חברי הטוב והפצוע, כותבת על דף את כל חוויות חיי ומחפשת מנוס מכל החיים ״מלאי העשייה״ האלו, הזוי!. מה לעשות, מכתוב זה מכתוב, ומי שקובע לנו איזה מכתוב זה יהיה, זה לא אחר מאשר אבינו שבשמיים.

פרק 3 – הראש מעל המים
טוב, אז כבר שלושה חודשים עברו מאז התאונה ועוז מחלים דיי מהר, אמנם עדיין בבית חולים, אבל הוא בסדר גמור כרגע. עוז ממש עף על שהותו בבית החולים, ומרבה להתלוצץ עם האחיות, אני משערת שנוכחותו של עוז בבית חולים תיגמר בקרוב מאוד. אתמול נפגשתי עם עומר לוגסי (בזמן של התאונה לא היה לי זמן פנוי כדי שאוכל להיפגש איתו, ועכשיו התאפשר), הזמנתי אותו לפגישה בבית קפה שכונתי בפתח תקווה, דיברתי אותו וסיפרתי לו על התקרית שעברנו (ומה יש מאחוריה) והוא אמר לי שאנחנו לא צריכים לדאוג נכון לעכשיו, בהתחשב בעובדה שנדב סידר לנו קומבינה די נוחה שמרצה את כל הצדדים.
דיברנו ודיברנו, שתינו קפה ואכלנו קוראסון שקדים נחמד, לבסוף קבענו להיפגש בקרוב.
אחרי הפגישה שלי עם עומר, ישר נזכרתי באוריין, הבחורה הזו לא החליפה איתי מילה אחת במשך חודש שלם, לא אני ולא עוז שמענו ממנה דבר (למרות ששלחתי לה מכתבים, לא החזירה לי מילה). היא בנתיים מצליחה להישאר מתחת לרדאר מבחינת עבודות השירות, אבל מבחינת הקשר שלה איתי היא ממש גרועה. ציפיתי ממנה שלפחות תדבר עם עוז, תתעניין בהחלמה שלו, תשלח מכתב או משהו, אבל כלום!. עכשיו כבר תחילת – אמצע אוגוסט, אולי בסוף החודש אסע לבקר אותה, נראה מה איתה. בזמן האחרון חשבתי גם על נדב וההצעה שלו, הוא אמר שיודיע לי מתי יהיה ״מבצע״ חדש, ועד היום לא שמעתי ממנו כלום, בעצם, מה אני בכלל טורחת לשבת ולחכות להודעתו של נדב על עוד אחד מהאירועים האלו. אני צריכה למצוא דרך לחלץ את עצמי מה״עבודה״ החולנית הזו. כשהייתי בת 20, ממש באמצע השירות, פינטזתי על זה שאלמד תואר מסודר, באוניברסיטה מסודרת, שיהיה לי כלים להתחיל את החיים בכבוד. בזמנו הייתי בזוגיות עם בחור שפגשתי ממש בתחילת השירות, (דניאל כהן) וחלמנו יחד איך נפתח מסעדה פינתית כזו מתחת לבית המשותף העתידי שלנו. כמו שאומרים, ״האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק״. היינו זוג שחי באהבה שלנו כעולם שיצרנו לעצמנו, ממש חיינו באופוריה. הפרידה שלנו לא הייתה בדיוק פרידה סופית. דניאל, עבר לבסיס אחר ברמת הגולן, ואני נשארתי במרכז. היינו נפגשים בסופי שבוע וכל יום ב14:00 הייתה השיחה היומית שלנו. ברזל.
שבת אחת, הייתי בביתו של דניאל, נכנסתי להתקלח, ודניאל בזמן הזה חיטט לי בסלולרי. הוא ראה שיחה שלי עם איזה בחור מהשלישות וחשב שבגדתי בו. (שבוע לפני שאני ודניאל נפגשנו, שלחתי הודעה לאותו הבחור וניסיתי לבקש ממנו לעבור לבסיס של דניאל ברמת הגולן). בואו נאמר שהמשך השיחה הזו לא הלכה כל כך טוב… (הבחור הזה התגלה כמטרידן סדרתי), אך דניאל, הבן האדם שהכי ציפיתי ממנו שיבין את סיבת הקשר שלי עם אותו הבחור, שהייתה סך הכל מונעת מאינטרס יחיד כדי להרוויח יותר זמן עם הבחור שאהבתי, דניאל.
אך לצערי, הוא לא הבין אותי ומאותו שבת, שדניאל דרש להיפרד, כל אחד הלך לדרכו, ומאז לא דיברנו אף לא פעם אחת. אני זוכרת, שבמשך חודשיים מאז הפרידה לא הפסקתי לשלוח הודעות לדניאל, במטרה שניפגש ונדבר. הוא לא ענה לי, והעסיק את עצמו בקריירה הצבאית שלו. אחרי כמה חודשים ויתרתי. פשוט ויתרתי, ולפני חצי שנה, דניאל פתאום שלח לי הודעה מפורטת, הכלולה בהתנצלות ובקשה שנשב ונדבר. באותו זמן, הייתי בחופשה אצל סבתא שלי, כוכי, בצרפת, ומיד אחרי שסיימתי לקרוא את ההודעה, בהלם מוחלט, רצתי לסבתא כוכי וסיפרתי לה הכל. סבתא לא התרגשה כלל. ישבנו ודיברנו במשך שעה, והיא הסבירה לי שהניתוק הקשה שנוצר לנו היה מועיל, ובזכות זה שנינו למדנו להעריך אחד את השנייה מחדש. וזה בסדר גמור. בסוף השיחה סבתא אמרה לי שלא כדאי לי ישר לחזור ולדבר עם דניאל, עצם העובדה, שהוא לא סמך עליי ולא נתן בי אמון, אין סיבה שנמשיך להיות יחד.
אני, אני הסכמתי עם סבתא כוכי, סמכתי על דעתה, והאמנתי שהיא צודקת. כשאני חושבת על זה בדיעבד, אולי לא הייתי צריכה להקשיב לסבתא, אולי הייתי צריכה כן לחזור ולדבר עם דניאל, אולי דברים היו מסתדרים אחרת. מאז הסירוב שלי אליו, לא שמעתי ממנו עד עכשיו. בקיצור, כמו שאמרתי, לא הייתה לנו פרידה רשמית, והמערכת יחסים שלי ושל דניאל נשארה עד היום בסימן שאלה גדול מאוד.
מאז הקשר שלי עם דניאל, לא הצלחתי להחזיק בקשר יותר משבועיים, גג שלושה. הרגשתי שיש משהו שחסר, הריגוש, התשוקה, הרגשות שחוויתי עם דניאל. אחרי תקופה, אמרתי לעצמי שכרגע, אני לא אתעסק בנושא הגברים, שנניח את זה בצד לזמן מה. ומאז השתדלתי להתעסק בדברים אחרים.
אז בנתיים, הראש מעל המים, אני כאן, יושבת לצד עוז, שישן כרגע, מן הסתם (בהתחשב בעובדה שהשעה 2:01). נראה לי שגם אני אפרוש בשיא, בתקווה למחר טוב יותר.

פרק 4 – שלושה בצרה אחת
‘יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום, יש לי יום יום חג… הללויה!’ יום שחרורו של עוז הגיע!!, קמתי לבוקר הזה עם חיוך ענק על הפנים!
זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני ממש שמחה. הרגשת שמחה טהורה. עוז ממש אפתי לגבי השחרור, מבחינתו להישאר עוד זמן ארוך בקרבת האחיות החמודות. עבר כמעט חודש, וכבר תחילת ספטמבר, שבוע שעבר בדקתי לגבי כרטיס טיסה לתאילנד. (זוכרים שאמרתי שאטוס לאוריין ששוהה בתאילנד?) אז אני מתכננת לטוס אל אוריין שבתאילנד, היא כבר מתחילה להדאיג אותי, הבחורה הזו לא החליפה איתי שום מילה במשך כל הזמן הזה, אז החלטתי שאטוס לראות מה קורה איתה. תכננתי לקחת את עוז איתי לתאילנד, הוא מרגיש ממש טוב גם מבחינה מנטלית (חשבתי שהוא יהיה לגמרי בדאון), אז קבעתי לנו טיסה בעוד שלושה ימים, ואז עד צריך לחיות את המציאות. נדב לא דיבר איתי עד היום ולמען האמת, יותר טוב. ההודעה היחידה ששלח לי הייתה לפני ארבעה חודשים, וגם זה היה לגבי טובה שנזקק אליה. אינטרסנט כזה. אני אפילו מקווה שהוא לא ידבר איתי יותר בחיים.
לפני שבוע דוד (אחי החורג), שלח לי מכתב, ובו כתב שאמו נהרגה בתאונת דרכים קטלנית, וביקש שאבוא לנחם (למרות שאני לא הכרתי את אבא שלי, דוד סיפר לי כל הזמן על אמו שהייתה אשתו של אבי בזמנו, לעומת זאת, ראיתי אותה רק כמה פעמים בודדות). הלוויה תיערך בירושלים, מחר בצהריים. עם כמה שאני כועסת על דוד, אין סיכוי שאני לא אבוא ללוויה של אלישבע. (למקרה שאתם תוהים, אף פעם לא העלתי בדעתי לשאול את אלישבע לגבי אבי, למען האמת, לא כל כך עניין אותי). למרות ההיכרות הדלה שלי עם אלישבע, נורא התחברתי אליה, היא הייתה מתוקה אמיתית. אולי חיפשתי בה את האמא שאף פעם לא הייתה לי, לא יודעת. אני לא מעכלת שהיא נהרגה. אמה של אוריין, מלי, שלחה לי מכתב אתמול בבוקר, מפורט בדאגה וחשש לגבי אוריין, שדיברה איתה בהודעות מעורפלות ולא מובנות (הדאגה של מלי היא אחת הסיבות העיקריות שהחלטתי לטוס לאוריין), אז חשוב לי באמת לבדוק את העניין, מה עובר על אוריין. אני חושבת שכל הסאגה הזו של התאונה, ועניין הבגידה של חבר שלה בה, טלטל אותה לגמרי. אתמול אחר הצהריים, ירדתי למאפייה שמתחת לבית החולים להביא לי ולעוז מאפים, בעודי בקופה, משלמת, ראיתי את אמו של דניאל, שרה. הייתי בהלם מוחלט, ממש קפאתי לחמש שניות שלמות. זיהיתי אותה ישר, מבלי למצמץ, ובחמש שניות האלו, כשהבטתי לתוך עינייה, נזכרתי בשבתות שהייתי אצל דניאל, הארוחות המשפחתיות עם אביו, אחותו ואחיו. נזכרתי ביום שאני ודניאל ישבנו על שפת הים, מחובקים, זרועותיו עוטפות אותי, נזכרתי בהרגשה הכי טובה בעולם, הכי מאושרת בעולם. ראיתי את דניאל מולי, מחייך, את עיניו הירוקות – תכולות, מביטות לעיניי, בריכוז שיא. לאחר חלום הבלהות הזה שנמשך שניות אחדות, קולה של שרה הדהד בראשי – ״מורן? זו את? , כמעט ולא זיהיתי, אני בהלם! כמה זמן לא התראינו! ״ לגמרי, עניתי. מיד לאחר תשובתי שררה בינינו שתיקה מביכה כזו שרק ייחלתי שתסתיים. למזלי, מי שהצילה את המצב וחילצה אותנו מן השתיקה הזו, הייתה הקופאית, ששאלה איך אני רוצה לשלם. – ״אשראי או מזומן?״ אשראי, עניתי. בעודי מוסרת לקופאית את האשראי , ניסיתי במבט חטוף לראות עוד פעם אחת את שרה, שיצאה בפתאומיות, הניחה את שקית הבאגטים שאספה, מסרה לי ביי אחרון, הגניבה מבט מנחם,
ויצאה מהמאפייה.
קול פנימי דרש ממני לרוץ אחריה, לשאול על דניאל, אך לא עשיתי זאת. איכשהו נשארתי. בחרתי להסתכל עליה עוזבת, מתרחקת. אני לא יודעת אם זה הגורל, או המזל שהפגיש ביני ובין אמו של דניאל, מה שבטוח, לאחר המפגש הזה, לא הפסקתי לחשוב על דניאל.
15:36 – ההודעה מנדב
עכשיו בדיוק קיבלתי אס אמ אס מנדב, מפורט בבקשה שאבוא מחר ב9:30 בבוקר לבית הקפה השכונתי לפגישה חשובה. הודעה מאוד מעורפלת, הייתי אומרת.
כתבתי לו שמחר יש לי סידורים לקראת הטיסה שלי ושל עוז לתאילנד, ולכן לא אוכל להגיע, למרות זאת, בהתעלמות מוחלטת, נדב כתב לי את ההודעה הכי חצופה שקראתי בחיי -״אם את לא רוצה שהפנים היפות שלך ייראו מאחורי סורג ובריח, הגיעי לפגישה מחר.״
שיהיה, כתבתי. אני מקווה שזאת לא תהיה פגישה שתעכב לי את הטיסה או משהו כזה.
יום ד׳ – 9:28 – בית הקפה השכונתי בפתח תקווה
הקדמתי לפגישה, נדב עוד לא הגיע, ואני בנתיים יושבת בשולחן פינתי בבית הקפה, קפה וקרואסון שקדים בידי, בעודי מחכה לנדב. לאחר כמה דקות, נדב הגיע, כולו מזיע ומוטרד, נראה כאדם שלא ישן ימים.
מה קרה לך? , הכל בסדר? שאלתי. -״הכל כשורה, מלבד דבר אחד, יש לי כמה דברים לעדכן אותך, דברים חשובים״. נו, דבר! , דרשתי. -״אתמול בבוקר, הגיעו שוטרים אליי הביתה למצוא את רונה, ולקחו אותה לתחנת המשטרה, עכשיו קיבלתי הודעה שמתכננים להטיס אותה חזרה למינכן, למוסד סגור״. אמר בפחד.
אוקיי, ממש עצוב, ואיך בדיוק זה קשור אליי?
-״או!, פה בדיוק את וחברייך זבי החוטם נכנסים לתמונה, אני רוצה שנערוך מבצע חדש, הפעם להבריח אותי ואת רונה לתאילנד, ואני צריך אתכם״
נדב, אתה יצאת מדעתך לגמרי! המבצע האחרון גרם לנו המון נזק, ואני מתארת לעצמי שגם לך. באיזה חלום בלהות אתה חי? אתה באמת חושב שאנחנו נעשה את המבצע החולני בשנית?!!
-״אני בהחלט חושב כך, ותיארתי לעצמי שתגיבי בדרך הזאת, לכן אני נותן לך עד 20:00 להחליט. תשלחי לי את תשובתך הסופית לגבי כולכם באס אמ אס״.
אתה לגמרי יצאת מדעתך, ואני לא צריכה עד 20:00 להחליט, משום שיש לי כבר תשובה, התשובה היא לא! אלף פעמים לא!
-״תזכרי שאת מאורעי המבצע הקודם, יכולים בזמן קצר מאוד להגיע לידיו של מפ״כל המשטרה, וגורלנו נחרץ. אנחנו חייבים להסתלק מהארץ. זכרי, עד 20:00, מורן. עד 20:00״.
אמר והלך.
יש לי תחושה ששלושתנו בצרה אחת מאוד גדולה, והאמת, אין לי מושג ירוק איך לצאת ממנה.

פרק 5 – מבצע תאילנדי בחצי מחיר
הלילה. מבצע. סכנה חדשה דוהרת לעברנו ואני על הברכיים, חסרת אונים מול ההגה, ששולח את האוטו של כולנו לתהום. אתמול בלילה החלטתי להשיב לנדב בחיוב לגבי ״ההצעה״ שלו, הגעתי למסקנה שזה סיכון משתי הצדדים, לא משנה מה. גם אם אסרב, נדב יפיל את כולנו, וגם אם אסכים, המשימה של נדב תפיל את כולנו. אז החלטתי ללכת על דרך שלפחות אני אנסה לעשות משהו בנידון. לעזור. עם כמה שנדב הוא מנוול, הוא צריך עזרה. באמת צריך. בסופו של דבר, משפחה זה לפני הכל. מיד לאחר ההתכתבות שלי עם נדב, סיפרתי לעוז על העניין שנקלענו אליו, באותו רגע, הרגשתי נורא, הרגשתי אשמה. רגשות האשם הציפו אותי כל כך שהתחלתי לבכות פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, הדמעות פשוט החלו לזלוג מעיניי.
עוז לא חשב פעמיים וחיבק אותי, חיבוק של לב, חיבוק של חבר. הייתי צריכה את החיבוק הזה, מאוד. לאחר כמה דקות של החלפת מבטים, עוז אמר שהוא מבין, ונקרא מיד לעזרתי, אמר שהוא יצטרף למסע הזה, למבצע הארור. בתוך תוכי, קיוותי שיגיד לא, קיוותי שיסרב, שיצעק עליי ויבקש ממני לא לצאת למבצע הזה. אבל זה לא קרה. פשוט לא. עוז בכלל לא הבין למה בכיתי, (אחרי הכל, עוז לא זוכר דבר מערב התאונה), אז איך אני אגיד לו שהוא היה על ההגה, עוז לא יסלח לעצמו בחיים. היום יש לנו את כל הסידורים לקראת היום בלילה, לקראת הטיסה לתאילנד. סיפרתי לנדב שאוריין בתאילנד, אז אנחנו נפגוש אותה כבר שם. (אני מקווה שאצליח למצוא אותה), בנתיים שלחתי לה הודעת אס אמ אס, מפורט בכל מה שקרה, בהסכם שלי עם נדב, והתעדכנות קטנה לגביי ולגבי עוז, לבסוף, שאלתי אותה אם היא מסכימה להירתם למבצע. למרות שאני ממש לא בטוחה שאוריין תשיב בחיוב, אחרי הכל המבצע האחרון טלטל אותה לגמרי.
22:00 – המבצע 2
עכשיו בדיוק הגענו לשדה התעופה הפרטי של אבא של נדב, יורם (מסתבר שיש לאביו של נדב נכסים רבים, לא כל כך הופתעתי האמת, אחרי הכל, נדב הוא בחור די אמיד). עוז נרדם במשך כל הנסיעה מפתח – תקווה לפה, חור רציני בצפון הנגב. דווקא פה יורם מצא לנכון להקים שדה תעופה. ואני, אני לא הצלחתי לעצום ולו עין אחת. כל הדרך שקעתי במחשבות על אוריין, על המבצע, בפחד משתק, שאם יקרה משהו לאוריין ועוז, הפעם, הפעם זה יהיה מאוחר מדי. אוריין החזירה לי תשובה חיובית, האמת, הופתעתי מאוד, לא ציפיתי ממנה שתשיב על הבקשה הזו בחיוב, אחרי כל מה שעברנו, ובכלל, לא העלתי בדעתי שהיא תענה לי בלי שום קשר. הייתי בשוק, לאחר כל המכתבים וההודעות ששלחתי לה, שעוז שלח לה, דווקא להודעה הזו אוריין החליטה לענות? לאחר כמה דקות של הלם מוחלט מול מסך הצאט, התחלתי לכתוב עשרות הודעות, שאלות, וגם כתבתי לה כמה אני כועסת עליה שלא ענתה לי במשך כל הזמן הזה, שלא ענתה לאמא שלה, לכל מי שחיפש אותה. אוריין החזירה לי הודעה אחת, ובה שלוש מילים, התגובה היחידה שלה לכל הכעס שלי (המוצדק, דרך אגב), ״את לא מבינה״.
אני באמת לא מבינה, כתבתי לה. אחרי המגילה הארוכה הזו שכתבתי לך, על הכעס והדאגה שלי ושל אמא שלך, של עוז, לא חשבת לשלוח סימן חיים? ישר שכחת אותנו?
-“אני באמת מצטערת, לא יכולה לדבר, הצ״. וזו הייתה ההודעה האחרונה שאוריין שלחה לי. לא הבנתי את מה שהיא ניסתה לכתוב בסוף המשפט, “הצ״, מה זה יכול להיות?.
בכל אופן, נדב בדיוק חזר עם הנהג שהביא את רונה, שוטר אמיתי, מסתבר שיש לנדב גם קשרים במשטרה. עלינו למטוס, אני ועוז, חוששים ונרגשים (לטוב ולרע), נדב ורונה, נמהרים, ואיש הגיבוי שהצטרף אלינו למבצע, רוי לב ארי. שם קליט למען האמת, רוי נראה טוב לרושם ראשוני, שיער חום בהיר המשתרע לאחור, עיניים תכולות, וגוף בנוי היטב, (אי אפשר שלא לשים לב). עכשיו מחכות לנו 11 שעות של בונדינג רציני עם כל החבר’ה פה. לאחר 4 שעות במטוס הפרטי והמפנק של יורם ורבורג הכוללות ארוחת ערב מלאה בכל טוב, מסיבת קריוקי, ושיחות חולין המסוות את הפחד האמיתי של כל אחד מאיתנו, עולות המחשבות מה בכלל אנחנו עושים פה. מיד אחרי הקריוקי המאולץ, עוז, נדב ורונה נרדמו תוך שניות ספורות, כך שיצא שרק אני ורוי נשארנו ערים במחלקת הנוסעים, דרוכים מדי בכדי לשים ראש. במשך 15 דקות שררה דממה רצינית להחריד בינינו, לא ידעתי מה להגיד, איך לפתח שיחה, בידיעה שעוד שעות ספורות אנחנו יוצאים למבצע שלא בטוח נחזור ממנו. לפתע שמעתי קול בעודי שוקעת בתהיות והחרדות עליי ועל חבריי, ״ערה?״, אמר וצחקק בקול גברי מעודן. -״איך אפשר שלא״, עניתי. ״תראי, אם את חוששת או מפחדת, אל, זכרי שאנחנו עושים זאת למען מטרה טובה, גם אם זה נראה קצת משונה״ -״אתה חושב?, תאמין לי שזו לא הפעם הראשונה שאני נגררת לכל המסעות המסוכנים האלה בחסותו של נדב, והתוצאה לא הייתה טובה אז באמת סלח לי אם אני חוששת״. ״מורן, אני לא נגדך, סך הכול רציתי להבהיר לך שלמרות הכל, בחרת להיות פה, נכון?, ובחרת זאת משום שאת מאמינה שזה מעשה למען מטרה טובה, שאנחנו יכולים להשפיע על דבר משמעותי״. -״אתה צודק, סליחה על זה. אני פשוט קצת מתוחה מכל הדבר הזה, פעם קודמת שהייתי בסיטואציה הזו, זה היה היום הכי שפל בחיים שלי, והיא נגמרה בכך שהחברים שלי כמעט נהרגו. וכך המשכנו והמשכנו, לשתף אחד את השנייה בפרטים הקטנים, ובתהיות הגדולות. לאחר שעות של שיחה איתו, עם רוי, הרגשתי שיש לי כאן כתף תומכת, מישהו שבאמת מבין אותי ואת רגשותיי בתוך כל השיגעון הזה.
9:00 – קוסמוי, תאילנד.
הגענו לתאילנד, שמש חמה, ורצועות ים מכל עבר, אני לא אשקר, לרגע שכחתי שאני במבצע רציני עד מוות, והתפתיתי לעשות צ’ק אין לאחד המלונות פה, לשכב על הגב ולשתות מיץ טרופי מקוקוס כל יום כל היום.