ילדה עם קופסא

הרגליים לא האטו לדקה, ונשימתה לא העזה להירגע.
היא מצאה את עצמה במקום שלא ברור לה. היא החלה לראות מטושטש.
פנסי הרחוב העצימו באורם כאצבע מאשימה. היא ברחה.
עם הקופסא.
הקופסא יללה מדי פעם, השמיעה סימן חיים, והיא אף לא עצרה לפתוח אותה אלא המשיכה בדרכה החשוכה.
"רק לחצות את הכביש" לשונה הרעידה. וכך היה.
המדרגות היו מכשילות מן הרגיל, והקופסא כמעט נפלה מידיה.
והיא הגיעה.
"מה יש לך בתוך הקופסא?" השכן שאל. שיערו היה מתולתל וליבו קרא לאותה ילדה לעזור.
לפני שהספיקה לענות – הקיפו אותה חיות.
היא התרחקה עם הקופסא ואמרה:"אני מחכה לראות את ד"ר אנדריי"
"הוא ממש טוב!" אישה נוספת יצאה מבית השכנים ואחריה כרכרו עוד שתי חיות מן הבית. "אפשר לראות מה בתוך הקופסא?"

היא הנידה בקופסתא, ופתחה את הקופסא בפניהם.
"ד"ר אנדריי יעזור לך. הוא תמיד יודע מה לעשות." והיא חייכה. אולי הקופסא לא אבודה.

כעבור חצי שעה של ציפייה הוא סופסוף הגיע. בכבודו ובעצמו, ד"ר אנדריי.
"היכנסי למשרדי ואערוך בדיקה".
האור העמום נדלק והריח הסטרילי התפשט ברחבי החדר.
"הניחי את הקופסא כאן-" והצביע לעבר מיטת ברזל קרה, והיא חששה שהקופסא תחלה, אך בכל זאת שמה אותה.
הוא פתח את הקופסא וגישש במתרחש בתוכה. הושיט את ידו, כפי שהוא יודע הכי טוב, וריחם על הקופסא.
"הוא כבר מת. לצערי אין דבר שאוכל לעשות למענו."
היא סופסוף חזרה לנשום. "תודה וסליחה על הטרחה"
הוא עטף את הגופה בתוך שקית ושאל:"את רוצה לזרוק אותו לפח?"
היא הביטה בו כלא מאמינה, ורק ניצבה שם כקרח.
"לא, אני אקח אותו." והכניסה את השקית לקופסא. כאילו כלום לא קרה. היא חיבקה את הקופסא צמוד לגופה וביציאתה שמעה קול קורא:"הצלחתם?"
"הוא מת." היא שלחה לו כחץ ואף לא טרחה לבדוק את הבעת פניו לשמע הבשורה. ועשתה את כל הדרך חזרה הבייתה.
הדרך הייתה קצרה יותר, ופנסי הרחוב הבהבו.
אם רק הייתה יכולה לחזור לראשית אותו יום ולשנות הכל.
אם רק היה ניתן להתחמק מטעות אחת כדי להרוויח חיים.
אבל היא לא פינטזה על מעבר לעבר, אלא נכנסה הבייתה עם אותה בשורה.
הוא מת.