יומן קרימינלי

ללכת במחנה שדומה לעיר. עיר, שדומה לכפר. מסביבי גורדי שחקים וביתנים מפח. ללכת אל עבר הגשר.
המחנה נראה כמו עיר אבל הוא בגודל של כפר, וכל מי שהולך בו בטוח שהוא חשוב.
אפילו הרצל, עובד התורנויות שעוסק בהכשרת תורני השבוע, בטוח שהוא גאון.
כל אחד הוא בורג קטן מאוד, ואם תשאלו אותו גם מאוד חשב, במערכת. כל אחד בטוח שהוא פינפציל- החלק הקטן הM16 שבלעדיו כל הרובה היה מתפרק.

להביט בכל האנשים האלה, עם גרזן תקוע בתחת, זה עסק ביש. עסק רע ומר מאוד. לכן, למרות התפקיד הפקידותי שקיבלתי החלטתי, שאין לנטור טינה, בכל מני דרכים מעניינות.
הלכתי בצורה שלווה לחלוטין ברחבי המדשאות. רגליי נקשו באדמה, בנוקשות שהכאיבה לברכיים שלי. היה זה כאילו נישאתי על עננה של כרמל. הזחיחות שלטה במוחי כמו שכלב מסמן טריטוריה בחצר; משתין לכל עבר.
האנשים האלה, המחויכים, שמגיעים כל בוקר עם כוס קפה מזכוכית, אלו עם משקפיי השמש המרובעות והמדים המגוהצים שתוקנו בידי תופרת מקצועית. כן, כן, אלו שמסתובבים עם חיוך במעלה הקמפוס, אותם טיפשים אומללים אשר לא יודעים שאין הם עולים במעלה האולימפוס, אלה במעלה הלשון המתועבת שלי. מעלה, מעלה, כמו נמלים בטיילת, היישר לתוך הקיבה החומצית.

אני לא בן אדם אלים. מעודי לא הייתי, ולא היה כזה קל לעלות על עצבי. אך עתה, מאז שהגעתי למקום הזה, ידעתי כי גרזן גדול, גרזן השטן, נתקעה לי בתחת. וזה גרזן הסבל. מעודי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים מרוצים מעצמם, כאילו אין דבר שיפיל אותם בעולם הזה, כאילו שאין דבר שיפיל אותם מהעולם. לא הייתה זו רק טיפשות, אלא גם טיפשות מציקה, כי הקוביות המשיכו כל הזמן לשחק לידיהם השומניות.
כל כך נורא הרגשתי עד שהסבל הפך לתוקפנות חבויה שנאלצתי להסתיר. הרי אין בכוחי להרוג אותם או לשנות דבר מה בחייהם. אין לי כל שליטה או השפעה על תרבית החיידקים הזו.
טוב, מחובתי להודיע בעצם כי העניין אינו מדויק. יש ביכולתי להרוג אותם. צריך פרפין, גליצרין, ושיערות כדי להכין חומר נפץ אותו אפשר להחביא בארונות הממוקמים ליד העמודים של כל בניין. אני ארשום מספר בפלאפון, ובום. השעון המתקתק תוך עשרים שניות יגיע לאפס ועמוד השדרה של הבניין יעלם כלא היה- ועמו גם האנשים הקטנים שימחצו תחת לבנות הענק. ושום מצלמה לא תישאר שלמה כדי לתעד את זה.
יש בי אהבה להשתעשע במחשבות- כיצד אעשה זאת. אלו רק מחשבות. האם בפיצוץ פתאומי או יריות אקראיות לכל עבר? האם אשלח כלבי פרא נשכניים, שירוצו לכל עבר במחנה, או שאתבלן את המנה היומית בקיסוס רעיל הישר מהסיר?
במחשבותיי, פיצוץ יהיה הכי יפה. בזמן שלי המכנס הלא מטופח נכנס כמו סכינים לתחת.
העכברושים ינסו להימלט מיד הבטון המאיימת לאחוז בגופם וביתני המתכת יעלו בלהבות בטמפרטורה שלבדה מספיקה לשרוף את בשרם.
בזמן ששערי דביק מזיעה, נעלי חותכות אצבעותיי ובד המדים שורט את עורי הלח. תהיה פה חגיגה, במחשבותיי זו חגיגת יום הולדת. ממש כמו שהריח של בשר אדם חרוך ידמה לריח הנרות המכובים על עוגת היום הולדת והגופות המפונצ\'רות מפצעים ידמו לגופות הבלונים אחרי המסיבה. הגניחות מכל עבר הם כמו הספירה לאחור של החיים שלהם, בדיוק כמו הספירה לפני 12 כשהיום הולדת נגמרה. אלו מחשבותיי כשהשמש צורבת את עורי ועיניי. ומתנות? יש בי אהבה מיוחדת למתנות. המתנות הן ללא ספק הרגש ארקום מאחורי שפתיהם היבשות, שאם ימתחו לא ימתחו לחיוך יותר. או לפחות לא לחיוך שיש בי שנאה אליו.
כבר לא יהיה אכפת להם אם הם התקלחו בבוקר. לא יהיה להם אכפת ממנת הבריאות הדיאטטית היומית לצהריים. ולא יהיה להם אכפת מריח השושנים המתוק שפיזרו על עצמם לפני שיצאו למשרד. גם לא מהחיוך עם השיניים הלבנות להפליא שיש להם או מתכשיטי הזהב היקרים שלהם. ובי יהיה אושר. כל מה שהם ירצו יהיה אוויר, מים והרבה מאוד מופיום. תלוי במצב שלהם. וכל האנשים שבטוחים שהם פינפציל ימחקו מהאדמה כאילו מעולם לא היו.
אל תשפטו אותי. האנשים המתועבים האלה לא יעזרו בחיים לאף אחד.
הכול אצלם נמדד בקרט.
יש את מעמד הפועלים שעסוק בלשרוד, מעמד הביניים שהדבר הכי חשוב לו זה להתעשר והמעמד העליון שרק מנסה לשרוף את עצמו לעשות דברים משוגעים או להקריב את עצמם לכת השטן. כי רק להם יש זמן לזה.
המעמד העליון כבר קיבלו את העונש שלהם. הם אינם מאושרים. הגורל אינו מאיר להם פנים. הם בכלל לא מחוברים לעצמם. מה שנשאר מתאי השכל העצביים שלהם אחרי כל כך הרבה סמים, בטוח לא נשאר הרבה. הם אינם מתהלכים זחוחי רוח, ממוקדי דעה, עם קלשון וקרניים, מנסים כל היום להשיג זהב. לא, אין להם מה להשיג יותר, כי הקללה הכי גדולה שלהם היא שמהזהב הזה הם לא מצליחים להיפתר. הם מחבקים את קיסוס הרעל חזק מדי. אינם אנשים יותר, אם כי זומבי אדם. כשאני רואה אותם אין בתחושתי זעם או כעס כלל.
מעמד הביניים הוא הנוראי מכל, ימכור את כל משפחתו ויקפוץ מהגג בשביל תמונת אינסטגרם טובה. אלו טפילים מהלכים על שתיים, שעדיין לא עשו את הנזק שהם יכולים לעשות לפני שהם הופכים כבר לזומבי אדם. והם בדרך כלל לא הופכים בכלל לזומבי, ולכן החיוך המרושע נשאר!
הרי מאיזו עוד סיבה יש להם לחייך?
מה יש להם בחיים האומללים שלהם שיכול לגרום להם להרגיש נחמד שהם הם? שהם \'הם\' ולא משהו נוצץ או גדול יותר על מסכי פייסבוק או טלוויזיה? הם מחייכים, כי הם חייבים לחייך, כי הם צוחקים עלייך. שמחים לאיד. שמחים למען שמחה- כי הם יודעים שהם נראים טוב בגופיה הזו או כי הם מדרגים את הגוף שלהם טוב משלך. כי כשהם לא לבושים טוב, כשהם מסריחים ולא נראים טוב, כשכולם יותר מוכשרים- אני אבטיח לכם שאף אחד לא כזה לא יחייך.
הם ככל הנראה הרבה יותר פסיכוטיים ממני, כי כשאני במצב ישיבה ומחשבות עוברות לי בראש על המוות שלהם, הם פשוט מענים אחד את השני באמצעות הרשתות החברתיות הרבה יותר לאט- הקורבנות שלהם מבצעים את ההתאבדות בעצמם לפעמים.
אם ימותו, תהיה זו ברכה, הרבה יותר מילדה בת 12 שעדיין לא לגמרי התקלקלה שמעלה בלוג ליוטיוב. הרבה יותר מאנשים אחרים שיאלצו להקריב את עצמם למען התרבות הריקה הכפייתית הזו. הרי אם אתה ניזון מאושר של רגע לרגע על חשבונם של אחרים, אתה לא יותר מטפיל. וטפילים, אני לא האדם היחיד שאוהב למחוץ.

מתבצע פיהוק בזמן הליכתי על הגשר, סוף סוף הגעתי אליו. משקפי השמש העגולות מדי מסתירות את עיניי וחיוך מתוק נפרש על פניי. הוא נפרש בעוד שהמדים הלא משובצרים שלי נכנסים לי כמו סכינים לתחת, בעוד שהבד שלא נושם מחניק את עורי בזיעתו החמימה, כשפיסות מחולצתי יוצאות מהמכנס כמו יריות של זיקוקי דינור, ושיערי מזדקר כמו חד קרן. המשקפיים משוות לי מראה של ג\'ון לנון או פסנתרן מיוחם. אחד מהשניים.
החיוך העדין שלי נפרש בגלל סיבה אחת ומיוחדת. והיא הדמיון. למדתי להפוך את המחשבות שלי לבועת רוגע מגינה. כי בזמן שעוברים עליי ההולכים והשבים, עיניי מביטות בפניהם ורואות בשר.

ערימות על ערימות של בשר אדם, נא מסביבי במעגלים. בשר שאני רוצה לתפוס ולהכין ממנו קציצות במקרה, בשר שאני רוצה להכניס לתנור. אין הם יודעים שהם בשר, אבל הדבר הוא בידיעתי- בשבילם. שעשוע בשבילי יהיה להזכיר להם.
פי מצמיח חיוך, והגרזן בתחת נעלם כלא היה, כיוון שהאנשים שהאלה לא יודעים. הם לא יודעים אבל ביכולתי להרוג אותם ולקחת מהם הכול. ולא רק שיש לי יכולת כמו רבים האנשים בעולם הזה- אלא גם מניע. ולכן רק בידיי יש את המסוגלות לכך.
חיוך, כי הם כמו דרדסים קטנים וכחולים בתוך הסיר הקטן שלי שאולי רק הולך ומתרתח. חיוך, כי הם כבר שלי. אפשר להביט בפרצוף של המנהל שלי, בעיניו הכחולות כל כך, עם הקרס והחיוך שכולם מחבבים כל כך זרוק לעברי, ולדמיין את הבשר האדום על הלחי שלו מבעבע בשחור עד שנשרף עד עצם הלחי. חיוך, כי טון של בשר בבעלותי. ולא סתם בשר, אלא הבשר שיש בי אליו שנאה.
מחשבות אלו מספקות אותי מאוד, יותר ממה שאפשר לנחש. הן מעלימות את הגרזן. שם נמצאות מחשבותיי כשאני חוצה את הגשר הזה עם חיוך.
אפשר לחשוב כי המחשבות האלו בגדר ילדותיות בלתי מעשית בלבד. הן יכולות להיות.

אך פעם אחת הועלתה במוחי מחשבה מטרידה מאוד- האם זה מספיק?
האם לדעת שאקבל הנאה גדולה מאוד מרציחה המונית, כזו שיש ביכולתי לבצע, מספיקה בשביל שאני לא אחוש יום אחד דחף גדול לבצע?
אין בידיעתי תשובה.
כרגע מתקיימת הנאה כשהם בחיים. כרגע יש ביכולתי להירגע. אך מה יקרה אם יום אחד מישהו או משהו יערערו את הביטחון שלי?
בתקווה שאף אחד לא טיפש מספיק כדי לנסות…
באהבה גדולה מאוד יומני היקר-
מצ\'סטר.

אמש התבצע פיצוץ מחריד במחנה בן קרן. כל הכוחות באזור נעתרו לחפש את השרידים. אושר כי גופת כותב המכתב, ככל הנראה נמצאה בין ההריסות.
משפחות הנפתרים יקבלו הודעות פתירת יקיריהם בדקות הקרובות. ישנה עצרת בכיכר, לזכרם. כולם מוזמנים להגיע ולהתאחד עם הכאב.
במידה ומישהו שרוצה לנסות לזהות את יקיריהם שהתקשר למספר הטלפון שמופיע בצג למטה. פרטים נוספים בהמשיך, הישארו אתנו.
-מנגינת מבזק חדר החדשות-