יומנה של נערת זבל- ההמשך הכואב..

אני לא יודעת כבר מה לעשות.
באמת, אני מרגישה שאני מתייאשת.
אנשים קוראים בשמי ואני מתעלמת מהם.
אנשים לא צריכים אותי באמת, רק מנצלים.
אנשים זה דבר כל כך חולני, אני לא רוצה להיות כמוהם.
אז אני מנסה לעבור את היום הזה בחיוך.
וטוב לי, באמת שטוב לי, ואני נהנית, ואני צוחקת, ואני שמחה.
אז למה עכשיו אני יושבת מול הדף ובוכה?
כי אולי אני מבינה שאני כבר לא יכולה לשקר לעצמי?
שזה רק יום טוב, לא חיים טובים.
אולי אני כבר לא מאמינה לעצמי.
אולי התרגלתי כבר לכאב ?
אני לא יודעת מה הסיבה.
אבל זה כבר לא משנה מה הסיבה.
מה שמשנה הוא שאני שוב חוזרת להתחלה.
לקום בבוקר, לחייך חיוך מזויף בבית ספר, לשתוק בבית, ולהתפרק בלילה.
אלו היו חיי במשך המון זמן, ואני כבר חשבתי שאוכל להחליף אותם בשגרה אחרת.
מטומטמת שכמותי, מטומטמת עם חלומות גדולים.
אני לא יודעת איפה אני עומדת, או עם מי או לאן ללכת.
אבל אני יודעת שהדרך לא פשוטה. לא פשוט בכלל, ספק אם אפשרית בכלל.
כי לנערת זבל אין עתיד.
כי לנערת זבל יש חלומות ללא תקווה.
כי לנערת זבל יש כאב שלא עובר.
כי לנערת זבל אין דבר אחד.
דבר אחד שהוא בטוח.
לנערת זבל אין שום סיכוי לשרוד בעולם קר כזה..