יומנה של מורדת

שלום שמי ליסה ואני בת 15 וקצת מלוס אנג'לס, קליפורניה.
אני חיה חיים רגילים, אמא ואבא, אח קטן ומעצבן והכלב שלי סאם שהוא אהבת חיי.
אני מאוד אוהבת לקרוא ויש לי שתי חברות מאוד טובות פרן ובל,
אני אפשר לומר די גבוהה, שיערי הג'נג'י גולש לי עד הכתפיים ועיניי החומות דומות לשלוליות בוץ שיש בחורף.
אני לא רזה אך גם לא שמנה.
טוב…זאת אני :)

25.12.13 יום ד'
יומני היקר,
היום קרה לי דבר מאוד מוזר בבית הספר,
בארוחת הצהריים, בקריזה היומית של המנהל שלנו,
קראו לי למזכירות,
באמת שלא הבנתי מה המנהל רוצה ממני,
בסך הכל אני סוג של תלמידה טובה..
(הדגש על 'סוג של'),
המורה הסתכלה עליי במבט מודאג,
אויש נו…אני במשרד של המנהל כל שלישי וחמישי,
*דפיקה בדלת*
"כן?"
"זאת ליסה מקרוי, קראת לי?"
"כן, כן, בבקשה ליסה, הכנסי" אמר בחיוך, הזקן הארוך של המנהל גלש לו לתוך כוס הקפה, איכס.
התיישבתי,
"קראתי לך לכאן מפני שגייסו אותך לפרוייקט תלמידים מצטיינים",
"חה, באמת?" התאפקתי שלא למות מצחוק,
"מכל האנשים בעולם בחרו אותי? אויש אל תצחיק אותי"
אז כבר התחלתי לצחוק,

יצאתי מן החדר של המנהל לאחר שיחה ארוכ הומוזרה…מאוווד.
בל ופרן פנו אליי,
"היי ליסה!" קראה בל בקול,
"היי!!" אמרתי וחבקתי את שתיהן,
בל, פרן ואני מאוד שונות אחת מן השנייה אולי בגלל זה אנחנו חברות כל כך טובות,
אני מכירה אותן כבר 9 שנים,
בל, בל היא התלמידה המחוננת והמצטיינת מבינינו, אין לי מושג איך התקבלתי לפרויקט שהיא נמצאת בו,
פרן, היא שקטה מאוד, היא תלמידה בינונית, היא תולעת ספרים, שקטה מאוד, אבל כשמשהו מציק לה כדי מאוד להתרחק, ההורים שלה מגוננים עליה מאוד,
ואני, ליסה, אפשר לקרוא לי המורדת, אבל זה יוציא אותך מאוד מוזר לקרוא למישהו 'מורד' בחיי היומיום.
אני אוהבת להציק למורים שלי,
מאוד אוהבת.
"היי בנות" אמר טיי,
טיי הוא החבר של בל, הוא גבוה מאוד עם שיער שחור קצוץ ועיניים כחולות, הוא ממש נחמד,
עליו אפשר לסמוך.
"היי" אמרנו שתינו,
פרן לא אוהבת לדבר עם טיי, הוא אח שלה והוא מעצבן אותה מאוד.
בל וטיי התנשקו בזמן שרייאן הפתיע אותי מאחורה,
רייאן זה החבר המושלם שלי,
יש לו שיער חום קצוץ ועיניים כחולות,
"נחשי מי" אמר,
"ששש רייאן אל תדבר אתה מוריד את רמת האיי קיו של כל הרחוב" אמרתי בציניות,
נשקתי אותו.
לפרן אין חבר ואני גם לא אוהבת להיות עם ראיין לידה כי מאוד לא נעים לי ממנה,
אחרי הכל היא החברה הכי טובה שלי..
"ביי רייאן, ביי טיי" אמרתי לשניהם וגררתי את בל ופרן משם,
אנחנו החבורה השונה, המוזרה, הלא מקובלת,
אבל האמת היא, שזה לא ממש משנה לנו,
כי זה לא משנה מאיפה בנו, זה משנה מאיפה אנחנו נלך משם ואם אנחנו נהנה מן הדרך החדשה,
ותאמינו לי, אני נהנית.