יומן דהוי

אני לא נוהגת לכתוב ביומן. למעשה, זו הפעם הראשונה אחרי שישים שנה אשר אני כותבת ביומן. אני לא יודעת בדיוק מה לכתוב, אני הבנתי שבדרך כלל מתחילים לכתוב במשפט "יומני היקר…" אבל אני מניחה שהיומן הדהוי הזה פשוט לא כל כך יקר לליבי.
אם מישהו מוצא את היומן הזה, אני דיאנה, בקרוב ימלאו לי שמונים.
ישראל כבר אינה ביתי, רק אלוהים יודע את המראות הקשים והפצעים הכואבים אשר חוויתי שם. אני מנחשת שלא ייחסו לי חשיבות, הורי, זכרונם לברכה, לא נפטרו בתאונה מצערת וסיפור חיי לא קשה כמו לזה שרגילים לשמוע מקשישי צרפת.
אני לא צעירה, לא בגופי ולא בנשמתי. מקומטת אני, ובלי מקל ההליכה איני יכולה לצעוד. אני חולה ותוהה אם אצליח לחגוג עוד שנה אשר חדרי נוטף בריחותן של התרופות.
זוהי הפעם הראשונה אחרי שישים שנה, אחרי שלקחו ממני את אהובי שאני כותבת את מה שעל ליבי הזקן.
'אין כמו אהבה של אמא' הם נהגו לומר, ואני נהגתי להסכים. אני חושבת.
זה לא פשוט להיכנס להריון בגיל שבע עשרה, מבחור שובב שאת פניו ואת שמו אינך זוכרת כלל. זה לא פשוט בכלל ללדת את בנך הנאה בגיל שמונה עשרה.
ובישראל, לטפל בבנך לבדך, בגיל כה צעיר, זו בושה. בעיקר כשאת לבדך בעולם ומצבך הכלכלי שואף לאפס.
לא רציתי כסף, לא רציתי גם בחור ולא רציתי את הורי, זכרונם לברכה, שיחזרו לחיים. רציתי רק לטפל בבני אשר זכיתי לתת לו רק את חיו ואת שמו.
כשבני, אהוד, חגג שנתיים, החליטו משרדי החווה לקחת אותו ממני.
ואני כותבת כאן, אחרי שישים שנה שלא כתבתי ביומן.
הדבר היחיד אשר כתבתי לפני שישים שנה זה היה אותו יום אכזר, אשר רק חושך הביא אליי, אותו יום, שנלקחת ממני בני, אהובי, חצי שלי.
והרגשתי, למעשה עדיין מרגישה, שחצי ממני לא איתי. שלקחו אותך, אם אני יכולה לדבר אלייך בגוף שני אם כי אינני יודעת מה נגזר על גורלך והיכן אתה, שלקחו אותך, לקחו את שמחתי.
אני לא זוכרת הרבה, חוץ מבכי מר, שלי ושלך.
כל שנות העשרים שלי ואפילו השלושים עסקתי בחיפושים אחרייך, אחרי גומותיך ושיערך המתולתל.
אך שינו את שמך ואף את מספר תעודת הזהות שלך. גדלת במשפחה אחרת, ואני תוהה אם אתה יודע שאימך, האמיתית, בוכה כל לילה בכי מר, רוצה רק לחבק שוב את גופך החם.
ואחרי שישים שנה, כשאימך, אנוכי מן הסתם, כבר אינה צעירה ועדיין לא זכתה לראות את בנה, את הדבר היחיד אשר באמת הביא לה, לי, שמחה.
ויש לי רק בקשה קטנה, אשר אני אדע שאת חיי אסיים בשלווה, תמסרו לבני נשיקה בשמי.
אני לא נוהגת לכתוב ביומן, אך אם מצאתם אתם יומני הדהוי, ואם אני אינני כבר בחיים, מצאו את בני ורק תגידו לו שאני…