יום טוב

חולה הובהל בנט"ן מספר 24 מסניף בזל בצפון העיר.
קוז'ק רכב החירום הבהב באור אדום בוהק, פולשני מאוד והאיר לרגע באדום את פניהם של יושבי בתי הקפה באבן גבירול. מרביתם לא קטעו את שטף השיחה, הנושא החם, ה"מחוברים". היו שטענו כי בשנתה השלישית היא מיצתה את עצמה, היו שטענו שבחירת דמויות נורמליות מדי היא הסיבה, היו שתהו על מה מדברים בכלל.
והיו כמה, מעטים יש לומר, שהרהרו במי ששוכב באמבולנס וחישבו את סיכוייו לצאת בריא ושלם מן האפיזודה הטראומטית משהו שמצפה לו במרכז הרפואי תל אביב, לשם נועדו הוא וצוות הנט"ן.
ברמזור באבן גבירול שד' שאול המלך עוכב האמבולנס בפקק ארוך שתקע אותו פחות או יותר מול צומת הרחובות השופטים אבן גבירול, קטע שבו הרחוב משוסע על ידי אבן גבירול ונחצה לשני חצאים בלתי קשורים פרט לשמם שזהה בצד המזרחי והמערבי גם.
נהג האמבולנס הפעיל את צופר המשנה, זה שגואה בקול המזכיר את קולות השחיטה של בהמה בדיוק בעת שהשוחט, כשר למהדרין צ"ל, מעביר את חוד החלף על צווארה של החיה האומללה. יבבת האמבולנס האפילה על קולות השיחה אצל הישובים מחוץ לבר השופטים שהיה מלא עד סיפא, כמו גם אצל יושבי ארבעת השולחנות על המדרכה מול מסעדת אלבה בצדו המזרחי של השדרה.
שלוש מכוניות בראש הטור יצרו את הפקק ולא נעתרו לסימני החירום של נהג האמבולנס. אחת, שתפסה את המסלול השמאלי, המוביל לשדרות שאול המלך, האזינה לאיימי וינטהאוז באייפון חמש עם אזניות שהיו תחובות עמוק באזנה וכלל לא הייתה ערה למהומה. במסלול האמצעי עמד פרצוף משועמם שבהה. במסלול הימני, מסלול שמותר לנסיעה רק לרכב ציבורי, עמד ג'יפ מרצדס, חלונות פתוחים ורמקוליו בשיא העצמה השמיעו את שירה הנצחי של שרית חדד, "אתה תותח, אתה תותח".
—
אילו ברגע החשוב הזה, כך מסתבר, בחייהם של ארבע דמויות לפחות שנקלעו לשם בעל כורחם בשל גחמותיה של האלה פורטונה, היינו עוצרים רגע את גלגלי הזמן, היינו מוצאים כך:
—
אולפנית בת יער ישבה עם גבה למהומה. מולה, עם כיפה שרמנטית נשמטת לצד ימין של פדחתו, ישב בחיר ליבה, יותם בר מזוז. אמנם השניים נשענו אל השולחן שהפריד בינם, ופניהם היה במרחק של לא יותר מכמה סנטים האחד מן השנייה, אולם אולפנית, שאמנם ראתה את השפתיים של יותם זזות, לא שמעה מילה, גאיית האמבולנס העסיק את כל הקולטנים על גבי עור התוף שלה ולא הותיר מרווח, ולו מזערי לקולות שבקעו מבין שפתיו של בן זוגה.
אולפנית שיודעת לקרוא שפתיים בחנה את ידיעותיה בתחום, אותם למדה בקורס לטיפול בילדים קשיי הסתגלות או מה שלא תהיה המילה המכובסת העדכנית הנכונה למפגרים או ל – retarded של פעם, בעת שמותר היה לקרוא לדברים בשמם. אולם הסבבים של האור האדום שחלפו מדי שניה ומחצה על פניו של בן זוגה, גרמו לשיבוש בפרוש שנתנה לתנועות שפתיו של בחיר ליבה, וזה ישנה בדיעבד את מהלך חייה.
יותם שאל התנשאי לי, היא קראה כי הוא מבקש לזיין אותה בלי. פרצופה של אולפנה שכמובן חלק משמעותי מחייה בילתה באמת באולפנה, נכמרו והיא נעלבה עד לרבדים הכי עמוקים של נשמתה שטופת התום והאמונה.
פניה הפכו חמורים ושידרו עויינה. יותם האומלל פרש זאת כסירוב ודחיה וגם פניו הביעו אכזבה עמוקה שאך הגבירו את תיעובה של אולפנית, שציפתה להצעת נישואין וקיבלה, לגרסתה, סוטה מין קשה שהיה עד לרגע לפני, בחיר ליבה.
אולפנה עזבה בלי לשלם את מחצית החשבון, כנדרש על פי הטרנד המקובל בהלכות שלפני נישואין בין בחור ובחורה. יותם ביקש חשבון, שילם בחוסר רצון ושכח להשאיר טיפ, בעיקר בגלל שכעס על אולפנה.
השניים לא נפגשו עוד אף פעם. נעיר רק שלא כל יום גסיסתו של אדם אחד משפיע ולו כזית על גורלו של זולתו, סתם כך אלא אם זה ככה וככה ובאותו יום זה היה כך.
—
יום טוב שאיש לא יודע את שם משפחתו, היה פעם עובד במועצת עבודות ציבוריות סניף השרון בפתח תקוה. באחד הימים, לפני כשלושה עשורים, יום טוב עבד ביישור של זפת מעורבת בחצץ שנשפכת ממכונה שיעודה היה לעשות זאת ומן התערובת, מיושרת בזיעת כפיו של יום טוב ומהודקת באמצעות מכבש ששקל כמה טונות, נוצרו כבישים, שאתה ואני תקועים בהם בפקקים שאנחנו מפיקים מדי יום.
הסידור שנקבע בעשיית כבישי הארץ עבד כך – יום טוב ועוד פועל הלכו בעקבות המכונה שעשתה כבישים וישרו את התשפוכת בחריצות ראויה לציון. בעקבותם נסע המכבש במהירות זהה למהירות המכונה ובעניין הזה היה איסור מוחלט לעשות חלטורות.
בעת הזאת, עת רחוקה, עת שהייתה עדיין ארץ ישראלית ולא פוסט ארץ ישראלית, כמו העת שלנו היום, לא היו חיישנים שיכלו לחייש גופות ו/או מכשולים, כמו נניח של יום טוב וחברו. אי לכך, נהוג היה לסמוך על הנוהג במרכבת הכיבוש, שלא רק כבשה באמצעות משקלה, כמה וכמה טונות של פלדה יצוקה, אלא גם הולמת בקרקע בשטוזות קצובות וקבועות, שגרמו בסופו של עניין לזפת ולחצץ להיעשות כביש. כל זאת כמובן רק בעת שהכל עובד כמו שצריך ואיש מן המנהלים של הסיטואציה אינו מפשל, ובעניין הזה פישול מזערי הופך לחרבון גדול מאוד.
יום טוב היה עובד מסור שחי למען עבודתו.
מן הפועלים הפשוטים שקמים לעבודה כל יום, גם בעתו של חולי, וכל יום שהם מחסירים מפאת חגים או שביתות, גורם להם לעגמת נפש גדולה מאוד.
נוהג המכבש באותו יום היה בחור צעיר, מן הדור החדש של פועלי המועצה לעבודות ציבוריות, שעשו אותו לנהוג במכונה לא בזכות כישרון אלא בזכות אבות. (זה יכול להיות בגלל שהוא נולד לאחד מבכירי המועצה לעבודות ציבוריות, אולם אפשר שזה גם כתוצאה מתיקון מידות שבחברה הישראלית מקובלת מאוד בעיקר בכל הקשור לעדות וקיפוח בזכות אבות).
הנהג הזמני, קצת אחרי צבא, שומר גדודי בקריה וגם זאת בזכות אבות, היה טינופת בן טינופת וזה היה ידוע מראש.
אולם, המשגיח הראשי ונותן ההוראות, על אף שבצוות הישן והטוב של יום טוב איש לא נזקק להשגחה והוראות, היו לו חלומות בדבר קידומו למפקח אזורי ולהיות נותן הוראות ומשגיח שלא משגיח על פועלים פשוטים כמו יום טוב, אלא נותן הוראות לנותני הוראות והוא מינה את הפוחז הצעיר שאביב היה בין מקבלי ההחלטות הגדולות, [אלה שנמצאים שתי שכבות של ייחוס מעל אלה שנותנים הוראות לנותני הוראות], לנהוג במכבש.
עלינו לציין כבר בשלב זה, כי המשגיח, שהיה מן העדה של יום טוב, ואף הכיר את הוריו בעיירת הולדתם ליד ביאליסטוק, חיבב והעריך מאוד את יום טוב ואף נהג לחלוק עמו את ארוחותיו, שאשתו הכינה תמיד כפול, כדי שיהיה טוב, בעוד שיום טוב נסמך ברוב העתות על לחם שחור וגבינה לבנה ולעיתים אפילו על עגבנייה, אבל זה כאמור רק ביום שהיה באמת טוב.
כך, ביום לא ממש טוב עבור יום טוב, עלה לנהוג במכבש בחור בלתי ראוי ופזיז מאוד.
אי אפשר שבשלב זה אמנע מלספר לכם דבר שהוא בעצם כל חכמת הנהיגה של מכבשים בעת הזאת.
יוצריו , במפעל קטרפילר באוהיו, היו מודעים למגבלות הריכוז של בני אנוש ברמה מסוימת מאוד – אולם בארצות הברית זה לא מבייש להיות פועל כל חייך ואין אצלם את הקונספט של הקיפוח ואו זה של עדות, לא סמכו את המכונה שלהם על מכשיר שכבר היה ידוע בעת הזאת, שקוצב בלי מגע אדם, את מהירות המכונה שלו.
נכון, התקינו את ההמצאה המופלאה הזאת במכוניות יקרות וגם במטוסים, שם יש מכונה שנקראת autopilot, אולם בשני אלה היצרנים יוצאים מתוך הנחה, שהנוהגים באלה ואלה יש להם אחריות ושיקול דעת קצת מעבר לבחור שרק גמר צבא ואביו היה בין מקבלי ההחלטות של המועצה לעבודות ציבוריות.
לכן, במכבש, הנוהג צריך כל הזמן להיות על המאיץ ולקבוע את מהירותו בכוחות עצמו ועל מצפונו עם יש לו כזאת.
כשל בהקפדה הזאת או שמה העדרה, נגמרו בסיוט לא מבוטל עבורו של יום טוב.
בעת שיום טוב וצוותו, כולל המשגיח הקרייריסט, הבחור חסר האחריות ויום טוב בעצמו, עמלו על חידוש כביש מרכזי מאוד בעיר המחוז פתח תקווה אשר במרכז השרון, רצה הגורל ולימינם נצבה חנות להלבשה תחתונה של נשים שעל פי סגנון הפריטים שהונחו בחלון הראווה, לא היו בדיוק חסודות.
והגורל ייסף עוד, כי בדיוק ברגע שהמכונה לעשיית כבישים, יום טוב, חברו לעבודה, המשגיח הקרייריסט, המכבש והבחור שנהג בה, עברו לצד החנות, כוסית על, מאה ושמונים סנטימטר של חיטוב עלית שמיטיב במקומות שצריך וממעיט במקומות שלא צריך, עברה לידם ונכנסה לחנות.
צריך לציין כבר בשלב הזה כי לדמיון יש חלק חשוב ביצירת הציביליזציה, אולם מניסיון מצטבר של שנים, אם כישורי הדמיון נופלים על עיניים ערלות של טיפש, או אדם נעדר מצפון ואחריות כמו הבחור שנהג במכבש בעת זו, נוצר מתכון עם פוטנציאל לנזק שרק האלה פורטונה יכולה לחזות את הקפו מראש.
—
אם מי מכם חשב שכל הפטפטת הזאת הייתה מיותרת, שיירגע, בכל העת הזאת, בצומת הרחובות שאול המלך – אבן גבירול – הנביאים, הסיטואציה בדיוק כפי שהייתה: הפקק שם, יותם ואולפנה לא אבל הם הפסיקו להיות חשובים בסגה, רק יום טוב, בכיסא גלגלים ממונע מתקרב לצומת מכיוון דרום ונכנס אליו באדום.
עד היום לא ברור בדיוק מה גרם לו לנהוג כך. יש הגורסים שמנגנון העצירה של כיסא הגלגלים כשל, ויש שטוענים שהיה זה רצונו הבלבדי והמוחלט של יום טוב לסיים את חייו במיליה שהם הפסיקו להיות חיים, או לפחות משהו שבשבילם כדאי לבצע את הרוטינה היומית, שחוזרת על עצמה רק כדי לחזור על זה עוד פעם ועוד פעם ובכול פעם עם פחות ופחות הנאה וזה היה מה זה obvious אפילו עבור איש אופטימי כמו יום טוב.
אופס, קצת קפצתי קדימה בסדר הכרונולוגי של האירוע. נכון, היה פקק, נכון שאולפנה ויותם נפרדו בגללו ואפילו נכון שצוות נט"ן היה תקוע בה, ובתוכו לקוח ביש מזל עם סתימה של מאה אחוז ב – lad שגרמה להפרעות קצב חדריות שבדרך כלל לא יוצאים מהן כבני אדם עם זכות בחירה אפקטיבי – אלא אם אתה חרד מבית שמש או שדרות, בבחירות, אולם אנחנו עדיין לא יודעים כיצד יכול יום טוב, הפועל הפשוט לשעבר מן הסניף הפתח תקוואי של המועצה לעבודות ציבוריות לגרום לכל הצרה הזאת.
—
ובכן, במעבר שהרבה יותר קל בקולנוע, אבל אפשרי בהחלט גם בפרוזה, כוסית העל נכנסת לחנות להלבשה תחתונה בכיכר הראשית של פתח תקווה, בדיוק בעת שבה יום טוב וצוותו עוברים מולו.
הבחור הצעיר שנוהג במכבש שוכח מן המכבש, מיום טוב, מאביו שנמצא בפוזיציה של מקבל החלטות במועצה לעבודות ציבוריות, וכולו מרוכז בהולוגרם פרטי שלו ושל כוסית העל, שלובשת תחתוני חוטיני שמוצגים בחלון הראווה, וכיצד הוא תוקע אותה מאחור.
בעת הזאת, שלוקחת לא יותר משניה, הוא שוכח מידית המאיץ וזו נמשכת קמעה אחורה. המכבש מאיץ, סוגר את המרחק בינו לבין יום טוב וחברו ושנהם נרמסים בלי משים מתחת לגלגלים רבי העוצמה של מכונת הכבישה העצומה של המועצה לעבודות ציבוריות – סניף השרון.
יום טוב, שהיה פועל טוב, והקדים את חברו שהיה פחות, בעשרים סנטימטר קריטיים, ניצל אולם גפיו התחתונות וערכת החירבון והזיון שלו הופכים לדו מימדיים ובלתי ראויים לשימוש בעתיד הקרוב והרחוק.
חברו מת במקום.
יום טוב מוגדר כבר מינן על תנאי ונשאר בחיים למרות כל הצפיות.
חשוב לחזור ולהטעים שהוא היה אדם אופטימי מאוד, ואחרי שהשתקם לכאורה, לא ממש הצר על אבדן ערכת הזיון, אבל בעניין החירבון הוא התרעם קמעה וגם על העדר גפיו התחתונות, שהפריעו לו ולא אפשרו לו לשוב ולעבוד. על שני אלה הוא כעס מאוד.
אולם גישתו האופטימית הבלתי נסבלת של יום טוב, גרמה לו להמשיך את חייו כמעט כמו קודם, למעט עבודתו במועצה לעבודות ציבוריות בסניף השרון של המועצה לעבודות ציבוריות. אולם 11 שעות העבודה עם חבריו היחידים ששה ימים בשבוע, חסרו לו מאוד.
עם הזמן הוא צבר יותר ויותר כעס, אולם בהיותו טיפוס אופטימי ובעת שהרפרטואר הרגשי שלו אינו מאפשר שנאות, אלה נצברו בתור מועקה פנימית שלא היה לו מושג כיצד לפרשם והוא, ואמו עליה השלום, החליטו שאלה הפרעות בעיכול שקשורות בזקנה ויעברו בזמן הקרוב.
נכון, הוא נטל מיטיבי עיכול קונבנציונליים, בלתי קונבנציונליים, הומאופטיים, והשד יודע מה עוד, והתופעות המשיכו עוד ועוד, אבל הוא ייחס אותם עדיין לעניינים ברי חלוף.
עד לאותו יום שבו תקע את צומת הרחובות אבן גבירול, הנביאים ושדרות שאול המלך.
לראשונה בחייו עשה מעשה נבזי מתוך כוונה שמקורה בכאסח בלתי מתפשר ושנאה גדולה מאוד שהודה בקיומה ברגעים האחרונים לחייו ואלה גרמו לו לאושר רב מאוד.
יום טוב הגיע לצומת בכוחותיו לאחר ביקור חטוף אצל אורטופד במרפאת המומחים שברחוב דובנוב.
כאן המקום לציין, כי מצבו הרפואי של יום טוב היה מורכב.
הוא היה חולה של הגסטרואנטרולוגים, של האורטופדים, של הפרוקטולוגים, של פנימיים ובנוסף, וזה עוד מלידה, הוא היה פסיכי על כל הראש.
במקום שבמצב המורכב הזה רופאי כל דיסציפלינה יריבו על הזכות לטפל בו, הם שלחו אותו האחד לשני ולשלישי עד ששברו אותו לגמרי בסוף.
האורטופד האחרון, אותו ביקר באותו יום, שלח אותו לנסות למצוא מזור אצל הרופאים המרדימים שעושים חלטורה בתחום שהומצא עבורם וקראו לו התמחות בכאב, כדי לספק להם דרך לעשות כמה ג'ובות.
ההפניה הזאת הכעיסה את יום טוב, מאוד הכעיסה, עד שכל הכעס שהוא צבר במשך חייו התנקז למקום אחד שהפך מן הבחינה האישית שלו לבלתי נסבל והיה חייב לפרוץ החוצה בדרך אלימה מאוד.
בחוק הפלילי הישראלי למצב כזה קורים מצב של דחף לאו בר כיבוש, והוא מאפשר לרוצחים לרחוץ בניקיון כפיים גם אחרי שרצחו אדם לכאורה במזיד.
בני האדם מאוד סלקטיביים במתן חנינה לזולתם, פרת למקרים זניחים בעיני הרוב, של משוגעים, שלא ממש חשובים לך, למרות שיכולים לשוב ולהרוג עוד כמה, אולם על פי הניסיון, ספק אם יגיעו אליך דווקא וזה בעצם מה שחשוב ולא העיקרון.
אצל יום טוב, למרות אי רלוונטיות מחפירה, התגבש צורך לבצע מעשה שיהיה מבוסס על הדחף לאו בר כיבוש האישי שלו, שלא היה מודע אליו, למרות שהרגיש בו בכל מעודו.
—
הוא נכנס לצומת כעוס מאוד.
בשל מגבלות ביכולת לבטא את עצמו ולשחררו בדרכים מקובלות, [הפסיכיאטרים שבדקו את המקרה בדיעבד, הסבירו זאת כדחף שיום טוב האומלל לא היה מסוגל לכבוש], הוא החליט לנקום על חייו הדפוקים ובעיקר על ערכת החירבון שנטלה ממנו והפכה את עניין עשיית הצרכים למעשה מאוד בלתי קדוש.
יום טוב כולה ראה שחור בעיניים, בעצם, הוא לא ראה, הוא רק עשה והדבר היחיד שהיה יכול לעשות באותו רגע, היה להסב נזק לאי מי, שייצג עבורו את חרא החיים שחי אותם עד שהגיע בכוחות עצמו נעזר באנרגיות חשמליות, לצומת הרחובות שאול המלך איבן גבירול והנביאים באותו יום.
תחילה הוא נסע לכיוון הנביאים, מסיבה בלתי ברורה הוא פנה אחורה, חזר לכיוון שדרות שאול המלך ולבסוף, ללא החלטה שאפשר לשחזר את תהליך היווצרותה, הוא נכנס לאבן גבירול, למסלול המערבי שהוביל דרומה, כלומר הפוך מכיוון הנסיע המקובל במקום.
הוא חלף על פניה של הכוסית שהקשיבה לאימי ווינטהאוז. התחכך בערס שבהה, עבר שני רכבי ליסינג וכמה גרוטאות של אוהדי הפועל שנסעו למשחק בבלומפילד, (במהלכו הם יזכו בגביע), עד שהגיע לאמבולנס שהשמיע רעשים בלתי נסבלים וסנוור אותו באור אדום שהפך בעיניו לדבר שבאמת אי אפשר להתמודד אתו עוד.
הוא שמע דלת של רכב נפתחת, ראה דמות יורדת ממנו וחוסמת את הנתיב שלו וראה שהיא מנפנפת בידיים קמוצי אגרוף לנגד עיניו על אף שלא התקרבו אליו כלל. הוא שמע רק די, די, די, עוף מפה, אוף.
בכוחות שאיש לא מסוגל להסביר, הוא קם מכיסא הגלגלים החשמלי שלו, נזקף למול הדמות והכניס לו אגרוף שישבור את מפרקתו ויגרום למותו, על אף שבסקירה לאחור של רופאים משפטיים, לא הייתה לכאורה שום אפשרות שיום טוב יעמוד עצמונית על רגליו המרוסקות.
יום טוב הרגיש שכוחותיו מוצו במכה הזאת.
הוא הרגיש ריקנות מופלאה. לא עוד צורך לרצות את אמה, את המעביד, את הפקיד במל'ל, עובדת הרווחה, השכן מלמעלה, זה מלמטה וזה על יד, סוף סוף ולראשונה בחייו הוא היה אדון לעצמו.
מה שיום טוב לא ידע ולא היה יכול לדעת, זו הסתימה ב – rca שלו, ב – ,right coronary artery של 98 אחוז, מה שמכנים קרדינלית ואולטימטיבית, שגורמת למותו של האדם והפיכתו לבר מינן, בתנאי שפלק קטן ונבזי סותם אותו.
לאיש אין הסבר כיצד לגמלאי ששכב בעת הזאת בתוך האמבולנס, שעבד כול חייו במועצה לעבודות ציבוריות בסניף פתח תקווה, אירע בדיוק אותו אירוע, רק שאצלו זה קרה בעורק הקדמי היורד, ב – lad וגרם לתוצאות דומות.
לאיש אין הסבר כיצד השניים הונחו לאחר מותם באותה מגירה במחלקה הפתולוגית במרכז הרפואי על שם סורצקי בתל אביב ושהו שם, בדיוק שלושה ימים עד שהגיעו קרובי משפחה רחוקים וחלצו את שנהם מבדידות שהייתה גדולה ממה שידעו מעת שהיו על ה – pay role של המועצה לעבודות ציבוריות.