יום אחד
אין לי סבלנות. אין לי סבלנות. אין לי סבלנות.
זהו. כן.
אני מדשדש בבית מהמטבח למיטה, אני אוכל ענב בפעם הראשונה, אח"כ ענב וגבינה קשה, ובפעם השלישית אני נשבר ומרתיח מים לספגטי.
אני רעב אבל גם לא. ולאכול ולהכין אוכל זה משהו לעשות.
אח"כ אני חוזר שוב למיטה, נשכב ומסתכל על התקרה: איפה שהסדקים מציירים עכבישים או דנדריטים או כוכבים.
אני חושב מה אני יכול לעשות היום: לאכול, פלאפון, מחשב, ספר, לצאת-חברים, לנגן, לכתוב, ספורט (גיחוך), אנשים. אנשים. ספר? ללמוד? אוכל?
אני גונח כשאני שם לב שאני מתחיל לחזור על עצמי. זהו.
לא באלי כלום.
ואני לא עצוב באופן קיצוני או זועם באופן איום אני פשוט חסר סבלנות ומשועמם. סתם.
אני מנסה להלהיב את עצמי: קולנוע עם דן ואז פיצה? לקנות ספר חדש? להזמין סתם פיצה? אלכוהול? פיצה ואלכוהול?
אבל אני מאוכזב מעצמי. אני סטואי באופן נורא. שינה ניראת האופציה הכי עדיפה, ולא בגלל שהיא עצמה נפלאה באופן מיוחד: זה רק הקטע שלה עם הזמן; היא גורמת לו לעבור.
אני גונח וצווח סתם כמו בבון ואז מתרומם שוב למטבח: לגמור להכין את הספגטי.
הכל שלם ומושלם. שקט ושליו. כבר עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות היום: עבדתי, למדתי והייתי נחמד באופן כמעט מביך לכולם, אבל מה עכשיו?
מה עכשיו? מה עכשיו?
אני מטלטל את ראשי מעוצבן מעצמי: מכך שכרגע אני מחכה שהחיים פשוט יזזו, קדימה, ולא מסיבה מסויימת.
אין לי סבלנות. אין לי סבלנות. אין לי סבלנות.
אבל מזל שהם יודעים לעשות את זה בעצמם, אני מגחך, כלומר מזל שהחיים יודעים פשוט להעלם
תגובות (3)
יפה מאוד אתה כותב. וגם אני מאוד מזדהה מזכיר לי אותי ממש
אריאל ימטומטם, אפילו שאתה זקן נורא, יש לך המוווון זמן עד שהחיים יעלמו לך. (אהבתי את הסיפור, והנה בסופו של דבר אתה כן מבשל איכשהו בשביל הסבלנות כמו שייעצתי *מיישרת את העניבה והחליפה שלי*).
הממ. כמה יפה, כמה נכון. כמה עצוב.
אני אגיד שבהרבה קטעים שאתה כותב זה מאד קצבי וזורם, ואז פתאום אתה משתמש במילים ממש בוטות או צורמות כאלה, לדוגמא "גונח וצווח", פחות או יותר משומקום… זה קצת כמו תו מזוייף באמצע יצירה.