יום אחד זה קרה

יום אחד זה קרה…
הייתי בטוחה שהכל בסדר איתי, שאני מצליחה להחזיק את השברים.
אני זוכרת את הימים, כשהוא היה כל כך רחוק ממני אי שם מעבר, אוקיינוסים שלמים.
אבל הצלחתי, אני כמעט בטוחה שהצלחתי להחזיק את עצמי מבלי להתפרק לרסיסים.
אך פתאום, באמצע יום בהיר אני זוכרת את ההודעה.
שגם הוא מת למען המדינה הארורה.
אבל משהו הרגיש לי לא נכון…
בכיתי במשך ימים, לילות, שבועות, חודשים ולבסוף גם כמה שנים שסירבו לחלוף.
כל אותם הימים, משהו לא השתנה, ידעתי שמשהו לא בסדר מאז שהודיעו לי שהוא מת במלחמה.
וניסיתי להמשיך הלאה, ללכת לעבודה, להכיר חברים, לנסות למצוא אהבה.
אבל משהו הרגיש לי כל כך לא נכון…
הייתי אמורה להרגיש את זה, את האבל הפנימי הזה, הנפש שלי הייתה אמורה לדעת.
אני אמורה לדעת…
אבל זה לא נכון, משהו הרגיש לי לא נכון.

עברו שנים…
ואני יודעת, הדבר הכי קטן יכול לשנות את חייך. 
כהרף עין, משהו קורה במקרה, כשאתה הכי פחות מצפה לזה.
ידעתי שמשהו לא בסדר, ידעתי שהכל שקר אחד גדול, כי יום אחד זה פשוט קרה.
הרגשה חלולה כמו בור עצום שלפתע נפער במרכז חזי, כאב חזק של שיברון שפילח לאט לאט את ליבי.
יום אחד זה פשוט קרה…
הבכי הקורע לב שפרץ ממני לא דמה לשום רגע מרגעי החולשה שעברו עלי במרוצת השנים, מאז שהודיעו לי את הבשורה המרה.
אבל אותה בשורה, הייתה כל כך שגויה.
ידעתי שמשהו מרגיש לי לא נכון.
כי יום אחד לפתע זה קרה…
הרגשתי את זה, הנפש שלי ידעה.
רק באותו היום זה קרה, לפתע…